היום לפני 30 שנה, ב-24 ביוני 1975, התברר שעסקיו העיקריים של המליונר ויליאם רובינזון בארץ משועבדים. רובינזון לקח הלואה כדי להציל את בנו מייקל, שנקלע לקשיים.
שישה ימים קודם לכן, ב-18 ביוני, התאבד אבא-רובינזון בתל אביב.
עבדתי אז ביומון "הארץ" כסופר לעניני כלכלה. ביום רביעי, 18 ביוני אחר הצהרים, קיבלתי הודעה דחופה ממודיע: "גש מיד לרחוב פנקס 44 בתל אביב". היה זה אז, וגם כיום, אחד משני בניינים-תאומים של דירות יוקרה בצפון תל אביב. במקום גר בין היתר נגיד בנק ישראל דאז, משה זנבר.
כשנכנסתי למגרש החניה, הגיע, מהכיוון השני, מפקד משטרת ת"א. באנו לראות את האתר, שבו התאבד המליונר הידוע.
שעה קלה קודם לכן עמד ויליאם רובינזון בחלון דירת-הגג של בתו, מדלן, בקומה ה-16, וקפץ. הוא נפל על מכונית האופל של אחד הדיירים בבנין, עו"ד ד"ר גדעון קריב, שהיה במקרה גם עוה"ד הישראלי של רובינזון.
מד"א כבר פינה את הגופה. מה שנשאר כעדות אילמת לאסון היתה המכונית הפגועה של עו"ד קריב ושברי הזכוכית של חלונותיה פזורים סביבה.
עליתי לדירת-הגג. אחר כך כתבתי: "בני המשפחה נראו המומים ומדוכאים". איש לא הבין מדוע יתאבד המליונר הידוע, ממקורביו של שר האוצר פנחס ספיר, בעליהם של מפעלי בירה נשר, מפעל הטלוויזיה זניט, בעל חברות ליבוא שעונים ומכונות תפירה, נדל"ן בתל אביב, ובעבר גם בעליהם של מפעלי טקסטיל ומגרשים יקרי-ערך בקרית אונו. עסקיו בארץ, דיווחנו אז, מסודרים ורווחים. מה קרה?
תחילה, היה צריך לקבוע היכן קוברים את רובינזון, שהרי על-פי ההלכה, יש לקבור מתאבד מחוץ לגדר. הרב הראשי לת"א, יצחק ידידיה פרנקל המנוח, מצא פתרון: הוא פסק שכאשר רובינזון כבר היה באוויר, עברו בו ודאי הרהורי חרטה על ההתאבדות. לכן, פסק הרב, דינו כדין מת רגיל, והוא נקבר בכל הכבוד.
תוך יום החלו להגיע חדשות משוויץ: הבנק המרכזי סגר את הבנק הפרטי של הבן, מייקל רובינזון בבזל "בשל אי סדרים בספרים". רשיון הבנק בוטל מיד.
ב-24 ביוני התבהרה התמונה. באותו יום דיווחתי: האב קנה לבנו מייקל, ב-1970, בנק בבזל. מייקל הסתבך בחובות והפסדים של מליוני דולרים. אביו ניסה להציל את הבן. הוא שיעבד לבנק לסחר קונטיננטלי את מניות השליטה במפעלי הבירה ובמפעל זניט. כנגד השיעבוד, נטל הלוואה של 4 מיליון דולר - אז הון עתק - והזרים לבנו. זה לא עזר. אבא-רובינזון הגיע לארץ ביום שני, 16 ביוני, וידידיו סיפרו שנראה עצוב ומודאג. הוא התאבד, ככל הנראה, בשל הבושה על מה שקרה לבנו.
