רוב הציבור בישראל מאמין כי צריך לחנך את הילדים - ללא אלימות גופנית. 79% מהציבור הישראלי מתנגד לענישה גופנית לילדים כדרך חינוך ואילו 17% תומכים בכך. כך עולה (א', 20.11.05) מסקר שערכה מכללת "שערי משפט" בהוד השרון, לרגל שבוע הילד הבינלאומי.
הסקר נערך בהזמנת המרכז לזכויות הילד והמשפחה במכללת שערי משפט בהוד השרון, באמצעות מכון גיאוקרטוגרפיה, והוא הוצג בכנס שערכה המכללה בנושא: "חמש שנים לאיסור על ענישה גופנית לילדים".
הסקר נערך בחודש נובמבר 2005, בקרב 500 נשים וגברים, המהווים מדגם ארצי ומייצג של האוכלוסיה בישובים היהודים בישראל. מממצאי הסקר עולה, כי מי שתומכים בעונש גופני בולטים:
- גברים יותר מאשר נשים 21.4% ו-11.5% בהתאמה;
- בעלי הכנסה מתחת לממוצע יותר מאשר בעלי הכנסה ממוצעת ומעלה (עד 7,000 שקלים הכנסה נטו למשק בית - 22% ומ-7,001 שקלים
הכנסה נטו למשק בית ומעלה כ-15%).
- גבוה יחסית בקרב עולים חדשים (27.6% תמיכה בקרב עולים חדשים, מול 16.8% ילידי הארץ דור שני).
ד"ר בנימין שמואלי, מנכ"ל משותף למרכז לזכויות הילד והמשפחה, ציין כי סקר זה מצביע על-כך שקיימת ירידה דרמטית בתמיכה בענישה גופנית בילדים. לדבריו, מסקרים שנעשו לפני חמש שנים, סמוך לפרשה שבעקבותיה ניתן בבית המשפט פסק דין לאיסור על ענישה גופנית לילדים, הראו שחלק גדול מהציבור צידד בדעה כי ענישה גופנית היא שיטת חינוך לגיטימית שקשה עד בלתי אפשרי להתמודד בלעדיה עם קשיי היומיום שבגידול הילדים.
ד"ר שמואלי נותן לדוגמה ממצאי סקר שנערך לפני חמש שנים על-ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, מספר ימים לפני קבלת פסק-הדין בפרשה האמורה, שהצביע על-כך שכ-47% מהציבור סבור שמותר להורה לתת מכה קלה לילד לשם חינוכו ורק כ-40% מהציבור סבור שאין לעשות כן.
עוד אומר ד"ר שמואלי, כי סקר שנערך קודם לכן בהזמנת המועצה הלאומית לשלום הילד בשנת 1996 מצביע על-כך ששלושה מתוך ארבעה הורים מענישים את ילדיהם באמצעות הכאה, לפחות מדי פעם.
נתונים דומים (עם ירידה קטנה באחוז התומכים) נמדדו גם בסקר שנערך כשלוש שנים לאחר מתן אותו פסק-דין: מסקר שנערך על-ידי חברת גיאוקרטוגרפיה בנושא "אלימות כלפי ילדים" עבור המועצה הלאומית לשלום הילד בראשית 2003 עלה כי כ-37% מהנשאלים סבורים שמותר להכות ילדים לשם חינוכם בצורה זו או אחרת. הסקר הנוכחי, שנערך במיוחד לקראת הכנס מצביע כאמור על ירידה דרמטית מ-50% ויותר לפני כמה שנים ל-17% בלבד כיום.
"אם יאמר האומר כי בעקבות המצב החדש אנשים מפחדים, אפילו בסקר אנונימי, לומר שהם בעד ענישה גופנית לילדים, ייתכן שהאיסור החדש כבר הצדיק עצמו לפחות בנקודה הזו", ציין ד"ר שמואלי.
לדברי דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון בדימוס, הסקר משדר שיש להיות אופטימיים מכיוון שיש שינוי הדרגתי, והשינוי אכן בוא יבוא רק באמצעות חינוך הציבור ושכנועו, ולא מספיק לצורך זאת פסק דין של בית המשפט.
דורנר הביעה דאגה מהמשך השימוש בענישה גופנית במגזרים שונים בחברה, במיוחד בחברה החרדית. לדעתה, אין זה מקרה ששתי הצעות חוק התומכות בענישה גופנית הוגשו על-ידי הרב משה גפני והרב אברהם רביץ, שניהם חרדים, וטוב שהצעות אלה לא עברו.
השופט שלי טימן, ראש הרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שפסק בזמנו בתיק "הבכיר במערכת הביטחון" שהעניש גופנית את אשתו ובנו, הדגיש כי למרות האיסור שהוטל על ענישה גופנית בפסיקת בית המשפט העליון לפני חמש שנים, בתי המשפט אינם מחנכים את הציבור אלא פוסקים בתיקים ספציפיים. בדיעבד עולה שלפסיקות אלה יש גם תפקיד חינוכי וחברתי. לדעתו, בגין סטירה של הורה לילדו אין להגיש כתב אישום ואין סמכות חוקית ומוסרית לרשויות להתערב בנעשה במשפחה, אלא רק במקרים של מעשים נמשכים המהווים דרך חיים.
הפסיכולוגית הקלינית, אורלי פוקס-שבתאי, ציינה כי פסק הדין של בית המשפט העליון שאסר לפני חמש שנים על השימוש בענישה גופנית מהווה נזק גדול ליחסי הורים וילדים והוא פוגע בראש ובראשונה בילד עצמו בהיותו מעקר את סמכות ההורים ומונע מהם להציב לילד גבולות.
הרב אברהם שרמן, דיין בבית הדין הרבני הגדול, אמר כי ההלכה היהודית מתירה שימוש בעונשי גוף, אך רק במשורה ואינה מתירה גלישה לאלימות של ממש. לדעתו, התעללות נפשית גרועה מענישה גופנית.
