בית המשפט העליון קיבל בראשית השבוע את ערעורה של רימונדה פישר, שהתפרסמה כמאהבתו של אלחנן טננבוים, על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שהופעלו על דירתה.
לטענת פישר, היא סייעה בזמנו לטננבוים - תחת כפייה מצידו - לקבל הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות, תוך כדי שהשניים פנו יחד אל הבנק, והציגו בפניו מצג כאילו טננבוים ואשתו אסתר מבקשים לרכוש את דירתה של פישר.
במסגרת המצג הציגה עצמה פישר וחתמה על המסמכים כאילו היא אישתו של אלחנן. לדרישת הבנק, חתמה בשמה שלה כבעלים, בעת מתן ההלוואה, על התחייבות לרישום משכנתה לטובת הבנק. כמו כן, נרשם משכון על זכויותיהם האובליגטוריות של בני הזוג טננבוים. משלא עמד אלחנן בתשלומי החזר ההלוואה, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגדו ונגד אישתו, וצירף את פישר כצד ג' להליך.
במסגרת הליכים אלה, הגיש הבנק גם בקשה למימוש משכון ולמינוי כונס נכסים על דירתה של פישר, שבעקבותיה, הגישה האחרונה תובענה משלה, על דרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, ובמסגרתה ביקשה כי יוצהר על בטלותו של "הסכם המכר", הערות האזהרה, והשעבוד הרובץ על הנכס שבבעלותה. כן הגישה פישר בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שנקט הבנק, עד להכרעה בתובענה העיקרית. הבנק מצידו הגיש תגובה לבקשה, וכיומיים לאחר מכן, בטרם השיבה המבקשת לתשובת הבנק, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו, במסגרתה דחה את הבקשה לנוכח סיכוייה הקלושים של התובענה.
על החלטה זו הגישה פישר בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
במסגרת הבקשה נטען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי פגעה בזכויותיה הדיוניות של פישר, הואיל וההחלטה ניתנה בטרם חלף המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, להגשת תשובה מטעמה לתשובת הבנק.
לגופם של דברים טענה פישר, כי שגה המחוזי משלא שעה לטענתה בדבר הנזק הבלתי הפיך שייגרם לה באם תפונה מדירתה. בנוסף, סברה המבקשת כי טעה בית המשפט משדחה ללא נימוק את טענותיה לעניין זכותו של הבנק לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגדה, ולעניין תוקפן של ההסכמות השונות בין הצדדים.
הבנק מצידו סבר, כי לא נפל כל פגם בהחלטת המחוזי - לא במישור הדיוני, ולא לגופם של דברים. הוא הוסיף וטען כי פישר, אשר נטלה חלק במעשי מרמה חמורים שנעשו כלפיו, אינה זכאית לקבל סעד מן היושר, ועל כן בדין נדחתה בקשתה. כמו-כן טען הבנק, כי המבקשת נהגה בחוסר ניקיון כפיים, משום שהסתירה הן מבית המשפט המחוזי והן מבית המשפט העליון עובדות מהותיות, הואיל ולא ציינה בבקשתה לצו מניעה ובבקשת רשות הערעור כי חלק מההלוואה שנטל טננבוים הועבר לבנק אחר, לשם כיסוי הלוואה שנטלה פישר עצמה (על הדירה רבצה משכנתה לטובת הבנק האחר).
שופט בית המשפט, אשר גרוניס, עיין בבקשת הערעור ובחר לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על-פיה. לאחר ששקל את טענות הצדדים, קבע בית המשפט כי דין הערעור להתקבל, וזאת, אף מבלי לבחון את הדברים לגופם.
על-פי התקנות הרלוונטיות בסדר הדין האזרחי, נקבע, מוקנית למגיש בקשה בכתב זכות להשיב על תשובת המשיב לבקשה תוך עשרה ימים מיום שהתשובה הומצאה לו, או תוך מועד אחר שנקבע.
"כך איפוא, החלטתו של בית משפט קמא, שניתנה כיומיים לאחר הגשת תשובת הבנק, בלא שתשובת המבקשת הונחה בפניו, שללה ממנה את זכותה הדיונית האמורה. משכך, אין מנוס אלא לקבל את ערעורה ולהשיב את התיק לעיונו של בית המשפט המחוזי".
בשולי החלטתו העיר השופט גרוניס, כי "לגופם של דברים נראה שיש מקום לתת את הדעת, במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי, על טענותיהם של בעלי הדין בדבר זכותו של הבנק לנקוט בהליכי ההוצאה לפועל. כל זאת, על-רקע פסיקותיו של בית משפט זה... חייב אני להבהיר עם זאת, כי ההפנייה לפסיקה אינה באה לרמוז כי יש ממש בטענותיה של המבקשת לגופם של דברים, שהרי הנסיבות, גם לשיטתה, אינן מצביעות על עסקה רגילה של מכר דירה".
לאור האמור לעיל, התקבל, כאמור, ערעורה של פישר, וצו העיכוב הזמני שניתן בעניין יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי.
