ברוב דעות, וכנגד דעתו החולקת של השופט אדמונד לוי, דחה הרכב של שבעה שופטים בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, את העתירות שהגישו ארגונים חברתיים בשנת 2003 נגד הקיצוץ בתשלומי הבטחת ההכנסה, שהתקבל במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2003, בנימוק שהם פוגעים ב"כבודו" של אדם.

העתירות הוגשו בחודש ינואר 2003 על-ידי האגודה לזכויות האזרח, עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי, והתנועה למלחמה בעוני, ובאמצעות עו"ד שרון אברהם-ויס מהאגודה לזכויות האזרח ועורכי הדין אביגדור פלדמן ואבישי בניש המייצגים את עמותת מחויבות.

על-פי נתוני הביטוח הלאומי שהציגו העותרים, התיקון לחוק הפחית ל-100,000 משפחות מעוטות הכנסה, כ-600 ש"ח בממוצע לחודש (4-23%), ובחלק מהמקרים אף 1,200 ש"ח למשפחה, דבר הפוגע בסף המינימלי לקיום בכבוד של רבבות המשפחות הנאלצות להתקיים מקצבה זו. הקיצוצים, אגב, נכנסו לתוקף לפני חודשים ארוכים.

לטענת העותרים, הקיצוץ בגמלאות הינו "ניסוי חברתי ענק", שבוצע ללא כל בדיקות עובדתיות באשר להשלכות על חייהן של כמאה אלף משפחות, שהקיצוץ פוגע בזכותן להתקיים בכבוד.

במהלך הדיון האחרון שהתקיים בבג"צ רמז הנשיא לעותרים, כי מדיניות הממשלה נובעת ממחשבה עמוקה, לפיה הדרך לפתור בעיות אנושיות היא לא בחלוקת קצבאות, אלא ביציאה לעבודה. בכך רמז ברק, כי מדיניות זו שמנהיג שר האוצר, בנימין נתניהו, "כשרה" מבחינה חוקתית.

"אתם פורטים על מיתרים שנוגעים ללב כולנו", הוסיף ברק. "כל אחד מאיתנו מרגיש מועקה בליבו, אבל האם הצלחתם להראות שהחקיקה פוגעת במינימום הקיום האנושי? אם נתערב בתיק הזה, תהיה לזה משמעות עולמית ואני לא אומר שלא צריך להתערב".

עוד אמר ברק כי "אני האחרון שחושב שצריך להזניח את הזכויות החברתיות, אך צריך לזכור שלמחוקק יש חופש בקביעת הזכויות החברתית".

במהלך הדיונים, קיבלה המדינה את עמדת הארגונים החברתיים, לפיה כבוד האדם אינו נעצר על מפתנו של האדם החי בעוני וכי גם למעוטי אמצעים ישנה הזכות להגנה חוקתית על כבודם באמצעות הזכות ל"קיום אנושי בכבוד", כפי שהגדירה זאת השופטת דורנר, שישבה בהרכב עד שפרשה לגמלאות. עם זאת, סברה המדינה, כי זכות זו מתמצה בצרכים קיומיים-פיזיים בסיסיים מאוד (כגון קורת גג, כסות ומניעת רעב). כלומר, המדינה מחוייבת לפרוש רשת מגן אחרונה רק למי שסובל ממחסור קיומי, ולטענתה גם אחרי התיקונים בחוק, לא נפגעה אותה זכות חוקתית לכבוד והרשת הפרושה מצויה מעל המינימום הנדרש.

בפסק דינו דוחה הנשיא ברק את העתירות בטענה כי לא שוכנע כי בתיקון לחוק ההסדרים יש כדי לפגוע בכבוד האדם אך מכין את ה"קרקע" לקראת הכרעה בסוגיה.

"הזכות לכבוד האדם (המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נ.י), במובנה המהותי, מהווה אגד של זכויות ששמירתן נדרשת כדי לקיים את הכבוד. אלה אותן זכויות שבהיעדרן אין ממש בהיות האדם יצור חופשי, באשר ניטל כוחו לפתח את גופו ורוחו על-פי רצונו, בתוך החברה בה הוא חי. זכויות אלה עשויות להיכלל בגדר הזכויות ה"אזרחיות" (או "פוליטיות"), ואף בגדר הזכויות ה"חברתיות" (או "כלכליות")...זוהי התפיסה, לפיה הזכות לקיום בכבוד היא הזכות כי יובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים, שיאפשרו לו להתקיים בחברה בה הוא חי" כותב ברק בפסק דינו.

יחד עם זאת כותב ברק כי אין בכוחו של בית המשפט לקבוע "תג מחיר" קבוע ואחיד לכבודו של אדם וכי חוק הבטחת הכנסה, ומערך הגמלאות הנקבע בו, אינו ערובה להבטחת כבוד האדם. "אין הוא תנאי הכרחי; ככל הנראה אף אין הוא תנאי מספיק. זהו אמצעי אפשרי, מני חלופות שונות, המשתלב במערך רחב של אמצעי סיוע ותמיכה, מדינתיים ואחרים" כותב ברק.

בסיום פסק דינו כותב ברק כי בית המשפט לא שוכנע שיש בתיקון לחוק הבטחת הכנסה, כשלעצמו, כדי לפגוע בכבוד האדם.

"איננו קובעים דבר באשר לקיומם בישראל של בני אדם הנתונים במחסור חמור עד כדי פגיעה בכבודם. יודעים אנו כי מצבן הכלכלי של משפחות רבות בישראל הוא קשה מאוד, וכי שכבת העוני בחברה רחבה ביותר; ידיעה זו משותפת לכל אדם החי בארץ ועיניו בראשו. איננו יודעים האם מצבו של אדם כלשהו הגיע לכלל פגיעה בכבוד, כמובנו המשפטי-חוקתי של מושג זה. כדי להגיע למסקנה שיפוטית כזו, שבצדה הוראה למדינה לתקן את המעוות, זקוקים אנו לתשתית עובדתית ראויה. תשתית כזו לא הונחה לפנינו בעתירות אלה. הטענה שנטענה בהן – כללית היא. אף המענה שניתן לה כללי" מסכם ברק.

לבסוף פותח ברק את הצוהר לעתירות נוספות בנושא באומרו כי "בפסיקתנו זו אין כדי לסתום את הגולל על עתירות שעניינן זכות האדם לקיום בכבוד. זוהי זכות חוקתית, שיש לקיימה בכל שדרות המשפט הציבורי. בתי המשפט מוסמכים לאכוף אותה. בהינתן עתירה נקודתית ומבוססת דיה, חובתם תהיה לעשות כן. בדחיית העתירות אף אין כדי להתיר למשיבים לנוח. טענתם החמורה של העותרים, כי במדינתנו חיים אנשים שכבודם נפגע, רק מפני שידם אינה משגת לקיים רמת חיים נסבלת, לא נתבררה לאשורה בעתירות אלה, וממילא גם לא נסתרה. על המשיבים לבחון טענה זו לעומקה. ככל שיש בה ממש, עליהם לפעול בהקדם למיגור התופעה, בדרך חוקית כלשהי".

תגובות: "בג"צ נאמן לעשירונים העליונים"

בתגובה להחלטת בג"צ מסר יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב: "התעלמות הבג"צ מנתוני העוני ההולכים ומחמירים, זועקת לשמיים ויוצרת תחושה שבג"צ נאמן לעשירונים העליונים החילוניים בלבד. בג"צ שוב הוכיח שהוא מנותק מהפגיעה בכבודם ובעיקר במזונם, בבריאותם ובשלומם של העניים בישראל".

ח"כ אורלב הוסיף כי "אין לסמוך על רגישתום החברתית של שופטי בג"צ ואין מנוס מחקיקת חוק יסוד זכויות חברתיות שיהיה מגן לחלש ולעני בישראל".

ח"כ אתי לבני, שעסקה בשאלת הקיום בכבוד במסגרת ועדת החוקה, אמרה היום בתגובה להחלטת בג"צ, כי "חבל שבג"צ לא נקט עמדה ברורה יותר ולא תרם יותר לזכות קיומם בכבוד של אזרחי ישראל".

ח"כ מאיר פורוש: "החלטת הבג"צ בעתירה ל'קיום אנושי בכבוד' מוכיח שוב שהם תלושים מהעם, הם יושבים במגדל השן ואין להם שום קשר עם מה שקורה בשדרות הרחבות של הציבור ובעיקר בשכבות החלשות".

מתנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית נמסר בתגובה: "לבית המשפט העליון היה חסר היום אומץ ציבורי על-מנת לתת מזור לשכבות המוחלשות. אומנם קבע בג"צ כי הזכות לקיום בכבוד נכללת במגילת זכויות האדם הישראלית, אך חשש לפסוע פסע נוסף ונתלה בהתפלפלות משפטית בכדי למנוע קיום בכבוד מהשכבות המוחלשות בחברה.

הגיעה השעה שבית המשפט העליון יגן לא רק על זכות הקניין הנוחה לעשירים, אלא יתפוס את מקומו הראוי כעמוד האש של החברה הישראלית וכבית משפט הדואג לכל שכבות האוכלוסיה, ויחוקק את מגילת הזכויות החברתיות, הזדמנות אותה הוא פספס היום".

מההסתדרות נמסר בתגובה: "אנו מכבדים את החלטת ביהמ"ש ומצטערים על-כך שלא ניתן היה לקבוע מהו קיום בכבוד. יחד עם זאת אין זה פלא שממשלת שרון שהתעמרה בשכבות החלשות מסרבת להגדיר מהו "קיום בכבוד" של אדם בישראל. הממשלה איבדה את הבושה, את הכבוד ואת האחריות לחברה".