מועצת הזקנים, המִנהלה, המשטרה ואוכלוסיית הגטו (יחסי גומלין)1 כאמור, עוד בימים הראשונים נוסדו ואורגנו המשטרה ומשרד העבודה. שני הגופים הללו היו הגדולים ביותר במספר ובהשפעה, ועל־פי הסדר שהושלט היו כפופים למועצת הזקנים. על־פי סמכויותיהם יכלו שני המוסדות האלה לקבוע כמעט את כל מסגרת החיים הפנימיים בגטו.
מועצת הזקנים היא הגוף הבכיר ביותר בגטו. הכל וכולם כפופים לה, ויש לה זכות וטו על החלטות כל המשרדים.
ואולם במהלך הרגיל אין מועצת הזקנים מתערבת בשאלות הישירות והיום־יומיות של המשטרה ומשרד העבודה. כך שהמשטרה כגוף מבצע ה"פוקח עין" על הגטו ומשרד העבודה כגוף המנהל את חלוקת כוחות העבודה היהודיים הם כמעט אוטונומיים בעבודתם. שני הגופים, בפיקוח–העל של מועצת הזקנים, הם למעשה בעלי הדעה במסגרת פעילותם המקיפה את כל החיים האדמיניסטרטיביים בגטו.
מועצת הזקנים היא הייצוג הרשמי שלנו כלפי חוץ, מקיימת את הקשר עם גופי השלטון, מוסרת לאוכלוסייה את דרישות השלטונות, מפרסמת פקודות ישירות לאוכלוסיית הגטו ולמשרדי המִנהלה בקשר לכל ענייני הפנים, קובעת ומאשרת את מעשי כל המשרדים. מועצת הזקנים היא בעל הבית על הכל ועל כולם.
מפקד המשטרה, מר ק[ופלמן],
2 היה גם הוא חבר מועצת הזקנים. כלומר, מפקד המשטרה היה בו־זמנית גם חבר הנהלת הגטו. מועצת הזקנים והמשטרה — שני אלו כמעט זהים זה לזה, משלימים זה את זה וכולם כפופים להם. מועצת הזקנים מחליטה בהסכמת חברהּ, מפקד המשטרה, וזו מוציאה את ההחלטות לפועל כגוף מבצע.
כך זה נראה רשמית, וכך אף היה למעשה בימים הראשונים לקיום הגטו.
בשגרת החיים, לא כל מה שמודפס על נייר נראה כך בפועל. "אין אוכלים תבשיל באותו החום שבו הוא מתבשל" ["מען עסט ניט אזוי הייס, ווי עס קאָכט זיך"]. כשהחלו לעבוד ונכנסו למהלך חיי הגטו עוצבו יחסי הגומלין בצורות שונות. במהלך העבודה נתקלו היחסים בין מועצת הזקנים למשטרה בקשיים שונים. מוויכוחים קלים צמחו אי־הבנות גדולות, ומאוחר יותר הן התפתחו לכדי מאבק שקט ביניהם.
מובן שאי־אפשר לדבר על מאבק בין שווים. בסופו של דבר המשטרה כפופה למועצת הזקנים. ואולם בחוגי המשטרה נוצרה גישה ביקורתית כלפי מועצת הזקנים, [וכן הייתה] טינה או כעס מצד המועצה כלפי המשטרה.
אי־ההבנות הראשונות היו בגלל חילוקי דעות בין האישים המרכזיים במשטרה ובין מועצת הזקנים, וכן בגלל התערבותה של המשטרה בכמה מקרים אשר מועצת הזקנים לא הצדיקה אותה [בהם].
זה עניין עתיק ומוכר: למתוח ביקורת על האחר — קל מאוד, הרבה יותר קל מלעבוד בעצמך בהיותך נתון לביקורתו של האחר. כאן היו דברים רבים שבגללם התערבה המשטרה כשחשבה זאת למוצדק, אך בלי שהייתה לכך תוצאה.
3 כמו שכבר הוזכר, רבים מן הראשונים שהלכו למשטרה עשו זאת למען העבודה לשמה, אכן לעבוד לטובת הגטו. אין בנמצא בעולם דבר כמו אידאליסטים "יושבי גטו" ["געטא-זיצער"]. ואולם כן קיים אידאל ושמו עבודה למען הכלל — בכל מקום ובכל מצב שבו יימצא הכלל. הקבוצה המארגנת הראשונה של המשטרה אכן הלכה לעבוד לטובת כלל היהודים בגטו.
מאוחר יותר השתנה העניין לחלוטין. אז, כאשר המאבק [הוא] לא רק על הלחם אלא גם על קותל החזיר, החמאה והיי"ש החריף, לא נשאר במשטרה כל זכר לאידאליזם כלשהו. רבים מהפונקציונרים שלנו הסתאבו ואיבדו את פרצופם האנושי הרגיל.
בזמן הראשון, כאשר לשירות במשטרה עוד היה ריח של פעילות חברתית, היו האנשים הצעירים הראשונים שהלכו ועמדו בראש תמימים. הם חשבו שהמשטרה נוצרה כגוף מפקח ובמידה מסוימת כגוף מגן על היושר והאחריות בגטו.
רבים מפקידי המועצה, שהיו תמימים פחות מהפעילים הראשונים שלנו במשטרה, התנהגו עוד מהימים הראשונים מעט אחרת מאשר כתוב בשולחן ערוך. עוד בשבועות הראשונים שכחו את ההבדל בין שלך לשלי ועשו כל מה שרק התאפשר, ובלבד שלא ייוודע דבר ואיש לא ישמע.
כאשר אנשים מובילים במשטרה העירו במועצת הזקנים על מקרים שונים של חוסר צדק שנעשו בידי זה או בידי אחר הייתה התשובה הראשונה: "אין זה עסקכם. תפקידה של המשטרה הוא רק למלא פקודות, להשגיח על שקט וסדר בגטו. כל יתר הדברים המתרחשים כאן אינם בתחום עיסוקכם".
עובדתית הם צדקו. אכן תפקידה של המשטרה היה רק למלא פקודות, להציב את עצמה תחת מרות החלטות המועצה ולהוציאן לפועל. ואולם מנקודת הראות של האינטרס הכללי של הגטו הרי יחס שכזה ותשובות שכאלה היו עלבון. בדרך זו נוצר יחס ביקורתי בקרב המשטרה כלפי מועצת הזקנים.
היו מקרים שבהם העירו מצד המשטרה באוזני מועצת הזקנים בקשר למעשים לא־תקינים ובלתי חוקיים שנעשו בידי אישים ומשרדים שונים, כמו למשל חלוקת ירקות מהגנים. נפשה של האוכלוסייה המורעבת יצאה למעט תפוחי אדמה וירקות אחרים. אנשי ה"יעלה" או אנשי המִנהלה שהסתובבו במשרד הקצבת המזון [באשפייזונגט-אמט] קיבלו תפוחי אדמה די צורכם מהגנים. האוכלוסייה, פשוטי העם, לא קיבלה מאומה. הייתה זו גזֵלה, פשוטו כמשמעו, על חשבון האוכלוסייה הרעבה.
כאשר החלו לגייס ולהעביר עובדים לשדה התעופה היו באותו הבית, באותה החצר, יהודים שהלכו יום־יום לשדה התעופה ולא היה להם מאומה, אבל היו כאלה שלא היו בשדה התעופה מימיהם. להם דאגו, והם היו "חמושים" בפתקאות למיניהן מטעם משרד העבודה. כך שבעבור המשטרה הם היו בחזקת "טאבו" שאין לגעת בו. את הפתקים הם היו מקבלים היכן שצריך, על סמך היכרות ופרוטקציה. מדוע יהיה זה כך? למה שהאחד ייקרע בעבודת פרך ללא תשלום, בעוד האחר יושב בביתו בחלוק בוקר וקורא ספר כאילו היה בבית נופש [דאטשע]?
על כל המקרים היום־יומיים הללו העירו מצד המשטרה במועצת הזקנים. במקרים רבים מאוד היו עונים על כך: "גם אנו יודעים שאולי נעשים דברים שלא כדין, אך עלינו להתייחס לכך בסובלנות. כך חייב להיות". לעִתים הייתה התשובה סטראוטיפית למדי, שאין זה בתחום עיסוקה של המשטרה.
4 אם יחסה של המשטרה למועצת הזקנים היה ביקורתי, הרי בשל כך היה יחסה של המועצה אל המשטרה בלתי ידידותי באותה המידה.