תנחום, כדרכו, לא בזבז זמן על שיחת-חולין, בבוקר שבו הוא התקשר לביתו של דני, ופתח מיד בתכלית השיחה.
- "מרציאנו צריך אותך. הוא רוצה שאני אפגוש אותך עכשיו".
- "מה זה עכשיו", ביקש דני לדעת, "אני מסיע את הבנות שלי לגן ולבית-הספר ואחר כך אני ממשיך לבית משפט".
- "עכשיו זה עכשיו", זרק תנחום בתגובה.
- "בוא נקבע לשעה שתיים בצהריים. לפני זה אין סיכוי שאני מתפנה", ניסה דני להפציר בתנחום.
- "זה יכול להיות מאוחר מדי", מיהר תנחום להסביר.
- "או.קיי. תחזור אלי בעוד שעה. נראה מה אפשר לעשות", התרצה דני ומיהר לסגור את הטלפון הנייד שלו.
תנחום שוחח עימו ממספר-חסום ודני לא אהב מספרים חסומים. בדרך כלל, הוא גם לא היה עונה לשיחות ממספר-חסום. הפעם הוא ענה, כיוון שהוא לא שם לב שמדובר במספר חסום. עיניו היו מלאות בסבון - והוא ענה בעיניים עצומות.
תמר לא כל-כך אהבה את השיחות האלה שדני היה מקבל על הבוקר. לאחריהן הוא כמעט תמיד נראה מוטרד. לא שזה היה אכפת לה, מצב רוחו של דני, אבל היא לא רצתה שהבנות ירגישו לא-נוח בגלל שאביהן לא רגוע.
אלה היו כמעט השעות היחידות ביום שבהן הרגישו הבנות שיש להן אבא. שעות-האיכות האלה, של הבוקר, ששיאן היה בהסעת הבנות למחוזות חפצן, היו חשובות לתמר.
- "מה קורה", ביקשה תמר לדעת בטון שהיא סיגלה לעצמה כשהיא רצתה להביע את מורת-רוחה.
- "עבודה. שום דבר מיוחד. צריך להתפרנס, לא?"
- "חבל שמתקשרים אליך בשעות כאלה..."
- "זה לא קורה כל בוקר"
- "כן, אבל הייתי רוצה שזה לא יקרה בכלל..."
- "מותק, גם אני רוצה הרבה דברים... זה לא תמיד יוצא... תשאלי את אבא שלך..."
- "אני מציעה שלא תכניס את אבא שלי לשיחות שלנו..."
- "למה, מה קרה...? הוא קיבל מעמד של קדוש בלי שסיפרו לי...?
- "אל תדאג לאבא שלי..."
- "אני יודע... עם החברים שיש לו, לא צריך לדאוג...", סיים דני את הדיאלוג הקצר.
סיום השיחה השאיר, למעשה, כמו תמיד, טעם מר אצל דני ואצל תמר גם יחד. כל אחד מהם התכנס לאחר סיומה של שיחה כזאת בפינתו. דני כעס על האנטגוניזם שאשתו הפגינה כלפי עבודתו ותמר רגזה על שדני טורח בכל פעם להזכיר לה שגם בסביבתו של אבא שלה, לא כולם צדיקים גמורים. למעשה, דני ניסה לרמוז לה, שגם אבא שלה, הוא-עצמו, מעורב בעסקים מעבר לים שהאפלולית שעוטפת אותם מעידה על-כך שלא הכל כשר למהדרין באותם עסקים.
תמר חשדה בכך, כמובן, מאז שהיא עמדה על דעתה, אבל היא אף פעם לא רצתה להעמיק בעניין הזה. כמו אימא שלה, גם היא העדיפה לעצום את עיניה. היא אהבה את אבא שלה ללא סייג - והיא לא רצתה לשמוע שום דבר בגנותו.
פה ושם גונבו לאוזניה שמועות משמועות שונות, לא לגמרי סימפטיות, שלא נעמו לאוזניה, אולם היא בשום אופן לא ראתה דמיון בין פעילויותיו של אבא שלה לבין אלה של בעלה. אהבתה לאביה סימאה אצלה כל חוש-ביקורת.
אלה של דני, לדעתה, היו טבולים בהרבה סחי.
היא אף פעם לא השתמשה בביטוי הזה בשיחותיה עם דני, אבל זה מה שהיא חשבה על הפעילויות שלו; לפחות על חלקן. את רובן היא לא הכירה, אולם את אלה שהיא הכירה, היא ממש לא אהבה.
לכן, היא לא רצתה ליהנות מפירותיהן. הדירה שבה הם התגוררו הייתה אחת מהן - וזה מה שגרם לה לסרב לכך שהזכויות בה תירשמנה גם על שמה.
דני ניסה, לא אחת, להראות לאשתו שיש דמיון של ממש בין מה שהוא עושה לבין מה שעושים החברים של אבא שלה - אבל תמר סירבה להאזין לטיעונים אלה. היא הרגישה שאם היא הייתה מקבלת אפילו חלק מהם, זעיר ככל שיהיה, כל עולמה היה חרב עליה.
- "לא רוצה לשמוע - וזהו...", נהגה תמר להתריס בפני בעלה.
- "לא רוצה, לא צריך, אבל זה יבוא יום אחד..."
- "לא..."
- "אבל אני אכריח אותך יום אחד לשמוע... אל תדאגי, זה יבוא..."
דני לא באמת התכוון למה שהוא הטיח באשתו.
לא הייתה לו כל כוונה 'להוציא' דברים בגנותו של חותנו. בעיקר, לא לאחר השיחה הקשה עם תנחום במשרדו בשעות אחר-הצהריים. בשלב כלשהו הוא אפילו שקל לבקש קצת עזרה ממנו; גם בדרכים 'מלוכלכות', אם צריך. אולם בסופו של דבר, הוא לא פנה אליו. שעות לאחר מכן, במהלך הלילה, הוא הבין שפנייה כזאת לא הייתה מועילה.
שלא כמו אימא שלה, תרצה לבית עמר, ילידת העיר שדרות, שהייתה שקועה, בעיקר, בטיפוח חיי המשפחה, תמר ראתה את עצמה כמי שיש לה קריירה משל עצמה. היא סיימה שני תארים אקדמיים - והיא חשבה על התקדמות לעבר תואר שלישי. הרעיון לעבודת הדוקטורט כבר הבשיל אצלה והיא כבר פנתה לכמה מנחים כדי לעניין אותם בתזה שלה. מסלול זה, והצלחתה במקום עבודתה, עלו בקנה אחד עם עקרונות בסיסיים שהיא דגלה בהם.
לפני נישואיה, היא חשבה שהיא מוצאת אותם גם אצל דני. סקרנות אינטלקטואלית, משולבת באינטגריטי ללא התפתלויות, זה מה שהיא רצתה למצוא בבן-זוגה, וזה מה שהיא לא מצאה, להערכתה, בדני.
בעלה לא היה, במהותו, אינטלקטואל, כך היא ראתה את הדברים, וגם יושרה ללא-פשרות לא הייתה חלק מאישיותו. זה לא שהוא לא היה איש חכם; הוא בהחלט היה משכמו ומעלה בהרבה מאוד תחומים, אבל את חוכמתו, תמר סיכמה לעצמה, הוא רכש במקומות שאליהם היא לא רצתה להגיע.
היא גם אף פעם לא הבינה מדוע בעלה צריך לנהוג כפי שהוא נהג, לא אחת, כדי להתקדם במקצועו. דני ניסה בתחילה להסביר לה, אבל עד מהרה הוא התייאש מכל ניסיון בכיוון הזה.
קשה היה לו להסביר למי שגדלה בחממה של המושב שבו היא גדלה, תחת כנפיו המגוננות של אב כה סמכותי, כיצד זה לגדול במקומות שבהם פקחי העירייה ממררים לאימו את החיים, לצידו של אב שלא מצליח לפרנס בכבוד את משפחתו - ומגיע לשנותיו האחרונות מוכה וחבול וחולה וחסר-אונים.
