דני בן-אור הכיר את ה'סידורים' האלה - וגם הוא השתלב בהם פה ושם; למשל, בעת שהוא ביקש 'להחליף' שופט בתיק שהיה לו בו עניין מיוחד. יש, כידוע, שופטים נוחים יותר - ונוחים פחות. יש גם לא מעט שופטים שמלכתחילה לא היו צריכים להיכנס למערכת-המשפט; שופטים אלה, מי שנכנס לאולמם מבין ללא-קושי שאלת-הצדק, מכוסת העיניים, כדי להראות לצופים בה שמלאכת השיפוט נעשית ללא פניות, באורח שוויוני, היא גם קצת לא-חכמה.
- "בוא נראה מה אפשר לעשות כדי שנקבל שופט אחר..." דני היה מנסה להבטיח למי שנראה מאוד לחוץ בגלל שהוא מצא בשיטוטיו באינטרנט שהשופט שבפניו הוא אמור להישפט ידוע כרשע מרושע.
- "צריך לראות מה אפשר לעשות", התחנן הלקוח.
- "...וגם כקצת טיפש", נאנח דני.
- "זה יהיה ממש נחמד מצידך...", הגיב הלקוח המודאג.
דני ידע שזהותו של השופט יכולה לשנות, לעתים, במאה ושמונים מעלות את תוצאות המשפט; וגם בפרקליטות יודעים את זה. לכן, לעתים קרובות, הסדרי-טיעון נחתכים על-פי השופט שאמור לדון בתיק. ככל שהשופט נוח יותר, כך פוחתת הנטייה להסכים להסדר-טיעון חמור - ולהפך.
דני השתדל תמיד שלא להשאיר יותר מדי דברים ליד המקרה. זה היה חלק מסוד ההצלחה שלו. לכן, הוא תמיד ביקש לעצמו שופט נוח; ואם צריך, הוא גם ידע איך להשיג את מבוקשו.
הנהג של המרצדס לא כיבה את המנוע והמיזוג בתוך המכונית היה נעים. מרציאנו התרווח לו במושב האחורי ופלט לעבר החלל כמה מילות של שביעות-רצון.
- "הוא בסדר העורך דין הזה. לא נראה אחד ש'מוכר תיקים'. צריך לשמור אותו רק למקרים מיוחדים. לא לבזבז אותו על סתם מעצרים".
- "בטח. בטח", מיהר תנחום להסכים.
לתנחום, צעיר גברתן, עב-ידיים, כבן עשרים וחמש, שהחולצה בקושי נסגרה על חזהו הנפוח, לא הייתה זכות לחלוק על דברי הבוס שלו למרות יחסיהם הקרובים ביותר. הוא ישב ליד הנהג, עצם את עיניו ונזכר בערגה באחותו של מרציאנו. עצם המחשבה עליה גרמה ללחץ כמעט בלתי נסבל במכנסיו.
- "אולי נשלח לו משהו למשרד...? פרחים, אולי...?"
- "לא צריך", מיהר מרציאנו להגיב, תוך שהוא כבר עסוק בענייניו - ושולח הוראות באמצעות הטלפון הנייד שלו. "הוא קיבל מספיק", פסק מרציאנו, "לא צריך להגזים".
תנחום לא הוסיף דבר בעניין זה. הוא היה, כמו ברכה, אחותו של מרציאנו, משאת-נפשו, מאוד מקורב אליו - ולכן הוא ידע מתי צריך לחדול.
הוא שמח שכל הפרשה מאחוריהם.
המרצדס הפליגה לדרכה מבלי שיושביה הבחינו שעוד רכב לא-מזוהה יצא מן החנייה המיועדת למכוניות של המשטרה ונוסע בעקבותיהם. מרציאנו היה במעקב רצוף עשרים וארבע שעות ביממה. כל תנועה שלו נרשמה. כל פגישה שלו תועדה.
העוקבים ראו, כמובן, שדני מקבל חבילות של שטרות מבלי לספור אותם או לתעד את דבר קבלתם כדי להוציא אחר-כך חשבונית-מס, אבל לא זאת הייתה מטרת המעקב.
הדברים נרשמו בדוח מיוחד - ותויקו.
ביום מן הימים, אולי, מישהו יעשה בהם שימוש. בשלב הזה, לא היה לעוקבים, או לשולחיהם, כל עניין בדני. הדרכים העקלקלות שבהן הוא התהלך לא היו באותה העת עילה למעקב אחריו. היה גם קושי להוציא צווים לעיקוב אחר עורך-דין.
כל שופט היה מרים-גבה, נוכח הפגיעה האפשרית בתשתית הדמוקרטית של שיטת המשפט הנוהגת במדינת-ישראל, ומבקש לדעת הרבה יותר על החשדות-לכאורה כנגד עורך-הדין. לכן, העדיפו במשטרה, על-דעת המפכ"ל, שלא להסתבך, לפי-שעה, בבקשות שעלולות ליצור אנטגוניזם אצל כל שופט.
המפכ"ל גם ידע שדני מכיר אישית את רוב השופטים, מה שעלול היה לגרום, לא בהכרח, לדליפה של מידע. שיחת-אקראי של דני עם שופט כזה או אחר במסדרון בית המשפט, או באירוע חברתי כלשהו, עלולה הייתה, שלא במתכוון, לגרום ליותר נזק מן התועלת שיכולה להיות מן המעקב אחר עורך-הדין המפורסם.
גם לקשריו העקיפים של דני עם צמרת-השלטון, באמצעות חותנו, אבי רעייתו, הייתה השפעה על הזהירות שבה התקבלו באותה העת ההחלטות לגביו.
המפכ"ל, מי שעקב אישית אחר ההתפתחויות בעניינו של מרציאנו, לאחר שהתבררו לו כמה עובדות מטרידות לגביו, כגון בדבר פעילויות לא-שגרתיות, שאחד כמוהו לא אמור להתעסק בהן, הורה להניח, לפי-שעה, לפרקליטו.
בשלב מאוחר יותר, משהתעוררו חשדות הרבה יותר קונקרטיים כנגד דני, הורה המפכ"ל להדק את הפיקוח גם עליו. לשם כך, לא היה צורך בצו של בית משפט.
ממילא גם לא הייתה כוונה לעשות שימוש בבית המשפט בממצאי עבודת-הפיקוח. המפכ"ל רק רצה לדעת יותר, לעת ההיא, על מהלכיו של דני. היו לו חשדות מסוימים - אבל לא מעבר לכך. הוא ניסה לבררן בדרכים מאוד זהירות.
מייק שוורץ, החותן הכל-יכול של דני, מי שמאוד מקורב לראש הממשלה, בוודאי לא ישמח לדעת שחתנו נמצא תחת מעקב משטרתי. זאת, משום מה, הייתה הערכתו של המפכ"ל. היא לא הייתה מבוססת על מודיעין.
הוא בסך-הכל הניח שהחותן של דני ינהג כפי שבכל משפחה היו נוהגים.
בדיעבד, הסתבר שההערכות של המפכ"ל בעניין הזה לא היו, בלשון המעטה, מדויקות.
למייק שוורץ היו תוכניות אחרות. סיוע לחתנו, לא הייתה אחת מהן.
