ובעוד המפכ"ל מהדק את הפרטים האחרונים של תוכניתו, הרגיש דני את טבעת-הפלצור מתהדקת מסביב לצווארו.
"זה לא הולך להיות פשוט", כך דני ספד לעצמו, "וכל הסיכויים הם שרק אני הולך להסתבך בגדול. לא השופט רבינוביץ ולא רותי - רק אני".
לשופט רבינוביץ יהיו מספיק מסיבות מקלות, אם הוא ייעתר להפצרות ויעשה את מה שמבקשים ממנו לשות, כדי להציל את בתו משנות מאסר ארוכות. הוא תמיד יוכל לטעון שהוא נסחט כשעל כפות המאזניים חייה של בתו היחידה.
הוא גם יוכל לומר, שהחלטתו לבטל את כתב-האישום של מרציאנו היא החלטה הפיכה ושבעצם מתן ההחלטה הוא מנע את הסגרתה של בתו - ובכך הוא הרוויח זמן לטובת כולם.
גם את עצם המפגש בכיכר דיזנגוף הוא לא יתקשה להסביר; זאת, אם הוא יעשה מעשה, לפניו או לאחריו, ויפנה לכורם משטרתי כלשהו.
"השופט ירוחם רבינוביץ יוכל, ללא ספק, לגייס לטובתו תקדימים שגם בהם רשויות אכיפת החוק נהגו בדרכי תרמית מן הסוג הזה כלפי עבריינים", אמר לעצמו דני. הוא זכר במיוחד את המקרה של חיילים-אסירים בכלא צבאי שלקחו בני ערובה מקרב הסוהרים. הרשויות ערכו עימם הסכם שלפיו הם לא יועמדו לדין אם הם ישחררו את מדריכי-הכליאה החטופים ללא פגע.
לאחר מכן, משההסכם הזה לא כובד, נטען בבית המשפט העליון, שמותר היה לנקוט בדרך כזאת, של עורמה, כדי לסיים את הפרשה ללא-נפגעים.
הטיעון התקבל על דעתם של שלושת שופטי בית- המשפט העליון.
"ורותי", המשיך דני לגלגל בראשו טיעונים שהוא היה מעלה, "בתו של השופט רבינוביץ, היא בסך הכול צעירה תמימה, פתיה, אולי, שהלכה שבי אחר משובותיה, ונפלה ברשת העבריינית שנפרשה לרגליה". היא בלי עבר פלילי, והיא שירתה את ארצה ללא דופי".
מה שייטען בוודאי לטובתה, להערכתו של דני, הוא שאין כל סיבה להחמיר עימה. היא בוודאי תזכה להגנה מעולה במשפטה, אם היא באמת תוסגר לידי רשויות החוק בארה"ב, או אם מעורבותה בפרשת ההברחה תיחשף בדרך אחרת.
בין אם המשפט ייערך בארה"ב ובין אם הוא ייערך במדינת-ישראל, תשומת-הלב תתמקד, ללא-ספק, באנשים הרעים באמת ולא במי שנפלה קורבן למניפולציות שלהם.
"נשארתי רק אני", קבע דני לעצמו בעגמומית רבה, "הסנגור החלקלק, מי שרכש לעצמו הרבה מאוד אויבים בשורות המשטרה והפרקליטות. אני אהיה למטרה הכי נוחה והכי לא-אהודה"
"אותי יהיה הכי קל לשפד. יזרקו אותי לכלבים בלי לחשוב פעמיים", שב וגלגל דני בינו לבין עצמו את הספקולציות העגמומיות האלה.
"בין אם המהלך המשפטי יצליח, ובין אם לאו, אני אוכתר כמפסיד הגדול. אף אחד לא ייחלץ לעזרי", קבע לעצמו דני. "אין לי מסיבות מקלות. רק מסיבות לחומרה", סיכם דני בינו לבינו. "כך או כך, אני הולך להפסיד בגדול".
ומי שיצא הכי-גיבור מכל הפרשה יהיה, כמובן, הרצל מרציאנו. לא יהיה פרשן-משפטי אחד שלא יציג אותו כקורבן האולטימטיבי של מערכת כוחנית, שאינה בוחלת באמצעים, כדי להשיג את מטרותיה.
הוא בוודאי יזכה לכתבות-צבע מפנקות שיאזכרו את תחושת-העוול על מה שנגרם לאביו, את רצח אחותו בידי עבריינים ואת הרגשת-המצוקה בעת מעצר-השווא.
בכתבות אלה תככב, ללא ספק, גם יעלה.
מה יכול להיות יותר סקסי מאישה יפה-פיה שהולכת אחר בעלה, מוותרת על קריירה בשירות ממשלתי, ונחלצת לטובתו בעת מצוקתו?
