ארבע קושיות ועוד אחת למבקר

עם ישראל אוהב מנהיגים חזקים. הוא זקוק למנהיג שיוביל אותו, יקבע ינווט וגם יחליט. נכון, לא תמיד הוא מרוצה במיוחד, ובכל זאת, עדיפה הנהגה חזקה מכאוס שלטוני. התנהלותה של מממשלת שרון מרתקת, במיוחד לאור התפקיד הדומיננטי, כמעט כבן-חורין, אותו לקח לעצמו אריאל שרון. שרון הוא המיתוס והאתוס- צבר, לוחם עשוי ללא חת, מחד, יחד עם היותו בעל חוות השקמים (כמה פסטורלי) מצולם כשהוא נשוא טלה בזרועותיו. כעת, מצא עצמו עם ישראל כשהוא נתון ללא אב.

השואה הלבנה היא למעשה ההתבוללות היהודית עקב נישואי תערובת בתפוצות השונות, כשהפרט החריג הוא כמובן הקהילה החרדית ששומרת בקנאות על צביונה לאורך השנים. השאלה כיצד להתמודד עם המצב הנ"ל סבוכה ביותר, היות והיא מכילה בתוכה את הצורך לשמור על ערכי דמוקרטיה, נאורות ויהדות כאחד, וזאת מבלי להיהפך לחברה חרדית קנאית וסגורה.

שמעון שלום,

ארגוני הטרור הפלשתינים, וביניהם ועדות ההתנגדות העממית (חטיבות סלאח א-דין), חוזרים ומאיימים לפגוע ב"עומקה של ישראל" על-ידי רקטות חדשות, ארוכות טווח, "אם רק תמשכנה ההתקפות הישראליות נגד העם הפלשתיני". האולטימאטום של הארגונים - אינו חדש. הוא חלק מסאגת האיומים שחוזרת ונשנית בחמש השנים האחרונות.

ספק רב אם ראש ממשלת ישראל אריק שרון ימשיך לנהל את ענייני המדינה. מצבו מעמיד את ישראל לפני פרשת דרכים בין חזרה לתובנות מיושנות ובין פריצת הדרך המחשבתית ששרון חולל בחברה הישראלית: המחשבה שאפשר וצריך להכריע בגורלנו ועתידנו גם ללא תלות בפלשתינים, באין ברירה גם בלעדיהם.