חברתי מתל-אביב סיפרה לי שעבדה אצלה בנקיון עובדת זרה. אותה עובדת היתה שייכת כביכול למשפחה באחת השכונות היותר יוקרתיות באיזור תל-אביב. יום אחד בשבוע היתה העוזרת פנויה, ואז עבדה בנקיון אצל חברתי.
חברתי אשה נינוחה ולא הכבידה על העוזרת. קבעו סכום, היא השאירה לה מפתח, ומדי פעם כשהקדימה לשוב פגשה את העוזרת. חברתי היתה מרוצה ממנה בצורה מדהימה, היא סיפרה לי שלא פגשה מימיה אשה זריזה כל-כך ומהירה כל-כך, יסודית בעבודתה, מסורה וישרה.
למרות שהעוזרת לא סיפרה הרבה על עבודתה בבית מעסיקיה, מדי פעם נראה שהגיעו מים עד נפש והיא ביטאה מורת רוח על כך, שעבודתה לא מסתיימת אף פעם. הסתבר שמשפחת המעסיקה היתה משפחה גדולה וכל בני המשפחה היו נוהגים לבוא כל סוף שבוע לאם המשפחה לבלות את סוף השבוע, וזאת חוץ מהביקורים היומיומיים.
כל בני המשפחה המורחבת, כלומר הילדים, בני זוגם, וילדיהם. משפחה גדולה וקשורה מאד יכלה להנות מסוף שבוע רגוע ומהנה, אצל אם המשפחה והעוזרת (העובדת הזרה), שרתה בנאמנות את
כ ו ל ם, כלומר, היא היתה בעצם משרתם או שפחתם של כל האדונים.
היא בישלה, הגישה, שטפה כלים, ניקתה שולחנות, שטפה רצפות, סידרה מיטות, כיבסה וגיהצה, למשפחה שהכילה כ-20 אנשים, נשים וטף.
בתקופת החופשות עברו הנכדים להתגורר אצל הסבתא. האמהות לאחר יום העבודה, באו להתפנק אצל הסבתא. לפעמים נסעו ההורים לחו"ל, והמשרתת נשארה עם הילדים.
אפילו לנוח לא יכלה,היא רזתה מאד, המתח כמעט גמר אותה. היא עבדה כ-20 שעות ביום. וכל זאת תמורת משכורת אחת. כלומר, המשכורת הממוצעת המשולמת לאשה המטפלת באדם אחד.
לשאלה מדוע אינה עוזבת את המשפחה ענתה כי היא פשוט פוחדת שיתפסו אותה ויחזירו אותה למדינתה הנמצאת במצב כלכלי נורא, היא פחדה משינוי.
והנה - הגיע היום ה"נורא" הזה, ושוטרים התדפקו על בית מעבידתה וכמעט תפסו את העובדת שהתחבאה במרתף. "דמעות עלו בעיני" סיפרה לי חברתי "לא יכולתי להימנע מהאסוציאציות הקשות, למרות שידעתי שאי אפשר להשוות את המצבים".
העובדת ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בפניה, הודתה למעסיקתה ועזבה את הבית הענק.
היא מצאה סידור אחר, וכעת היא מאושרת מאד. היא חשה שהשתחררה ממקום נורא שניצל אותה בצורה מחפירה. יכולת עבודתה המצוינת היתה ידועה למשפחות רבות שששו לקבלה לעבודה לפי שעות, למרות הסיכון. מדובר בעבודה בשכונות עממיות רגילות, שהסיכוי לתפוס שם את העוזרת הוא נמוך.
ואני שואלת, האם הרחמים שלנו על העובדים הזרים, אינם מופרזים במקצת? אנחנו נזכרים באירועים דומים מהעבר הרחוק, אירועים שנראים דומים, אולם הם שונים.
העובדים הזרים (הלא חוקיים), מצרים על כך שהם נתפסים, אבל הם מוכנים נפשית לרגע הזה. הם יודעים שישיבתם בארץ הינה זמנית, ואין בליבם כלל על השלטונות. ואולי אפילו, חלק מהם מייחלים לרגע שבו יתדפקו השוטרים על בית מעבידיהם, הם יישלחו לביתם, אך המעביד שניצל אותם בצורה כל כך מחפירה יעמוד חיוור מול השוטרים, יחשב את הקנס שעתיד ליפול עליו, ויידע כי הגיע הסוף לתור הזהב המזויף.
