לארי פיצג'ראלד (מס' 11) היה אמור להיות ה-X פקטור של הקרדינלס אל מול הסטילרס בסופרבול 43. בקרב אפי, שיירשם בתולדות הזמנים של המשחק, נאבק מספר 11 של הקרדינלס במספר 10 של הסטילרס, ולא יכל לו.
קשה להאשים אותו. אני מסתכל בהיסטוריית המספרים 11 ו-10 בסוג ספורט שאגדיר בעדינות, ככזה שתפס יותר טוב בארץ, ואני מוצא את ההשוואה הבאה:
רוני רוזנטל (11) היה שחקן כדורגל ישראלי ואירופי נפלא ומלא חן. טוב, על מי אני עובד, הוא היה שחקן טוב, אפילו טוב מאוד, ביריון ואגרסיבי שדמה יותר לשחקן פוטבול מאשר לשחקן כדורגל. הוא היה יכול להיות טיידאנד מצוין מפני שכמו שהיו אומרים לבטח הפרשנים האמריקנים, "he's got quick feet”. לעולמי עד חקוקה במוחי תמונת אחד הגולים שכבש, אולי הגול המרשים ביותר שלו, מהלך שהחל בקו ה-20 יארד של קבוצתו (או בעברית - קצת מחוץ לרחבת ה-16 של השער שלו). כמו רקדנית בלט על ספידים, שתה רוזנטל את המגרש במהירות מטורפת, עובר בדרכו את כל שחקני השדה של הקבוצה היריבה, עובר גם את השוער, ונכנס עם הכדור עמוק בתוך הרשת. אך הגול הזה התרחש במשחק שאינני זוכר אלו קבוצות השתתפו בו, מה הייתה תוצאתו ומה הייתה חשיבותו.
מולו, עומדים בשורה, מספרי ה-10 הגדולים של הכדורגל לדורותיו, פֶלֶה, מארדונה, זידן, רביבו, ברקוביץ ועוד, שבאמת קטונתי מלתאר אותם משחקים (בלי ציניות), מה גם שזה יוביל להתבטאויות לא רצויות מצד ברקוביץ' (הפעם עם ציניות), ששעריהם הגדולים לקחו אליפויות, עולמיות או אזוריות או הובילו אליהן ולכן זכורים היטב. בהשוואה זו, רוזנטל אינו בצד המנצח.
וכך היה גם עם פיצג'ראלד. הוא נתן משחק מצוין, שהתהדר בשלושה מהלכים מופלאים, וגם וורנר היה מצוין וג'יימס ואחרים, אך מולו (מולם) התייצב סנטניו הולמס המדהים שניצח את המשחק. ונכון שבפוטבול שחקן אחד לא יכול לנצח את המשחק. גם אם הוא סופרמן (ולראיה, לטומילטון אין טבעת מהעונה שהוא לקח את כל הליגה לסיבוב). ונכון שרות'לסברגר היה מצוין (רות'לסברגר סיפק כמה מהלכי התחמקות משחקני הקו של הקרדינלס ומסירות שהגיעו בעקבותיהם, שייכנסו לדברי הימים של הליגה) והריסון הדהים, אך הולמס גנב מכולם את ההצגה.
11 זה מספר מצוין בספורט, אבל 10, 10 זה מארדונה!
[קישור]
