נכתב כאן לא אחת על נציגי ציבור שלא עונים למכתבים אליהם. בתופעה זו (הגדרה קלה) נתקלתי לא אחת. ואכן, אתה כותב מייל על בעיה כאובה ונמשכת או אפילו על כזו שלפתע הופיעה - ויש שנמען ציבור זה או אחר - שר, ח"כ, או יו"ר ועדה בכנסת - שבעבורם אתה, מכתבך והנושא - כמוהם כעב"מים משייטים בחלל.
הבעיה הנ"ל, שהיא לא היחידה במקומותינו, מאוד סימפטומטית ו"ותיקה" במציאות שלנו. ויותר מזה: כמו פגם בגוף, קטן לכאורה עד כי אינך שם לב אליו, וכעבור זמן, אותו פגם מתפשט לשאר חלקי הגוף ולפניך סימנים של התהוות פצעים ומחלה.
לא צריכים לתת הרבה דוגמאות לגבי הנמשל של הדברים לעיל. הנה, בניו-יורק בזמנו, כאשר ג'וליאני היה ראש העיר בה, הוא החל לטפל ב"ים" של בעיות כמו פשיעה ושאר פגעים קשים כל יום, ואז במוחו המבריק הוא הבין שכל הבעיות מקורן ב"דברים הקטנים" שלא מתייחסים אליהם ולאחר מכן הופכים לגדולים. ואכן, הפשיעה בניו-יורק הגיעה לממדים עצומים ומסוכנים שכאמור טופלו על-ידי ג'וליאני, תוך שהוא נלחם ב"דברים הקטנים" שכזכור, סמלם היה הגרפיטיס.
גם אצלנו לא מפגרים באלה ואנחנו קוראים (חוץ מאותם שחשים על גופם) על אירועים מדי יום ש"משתכללים" ביחס ישר לאי-הטיפול בהם. כך היה גם באירועים שנכנסו לבתים, לאור היום, כאשר היה להם הרבה זמן לסיים את "עבודתם" - אלימות, שוד ורצח.
לענייננו, משום מה, האחראים לבטחוננו יודעים זאת, אבל התשובה לאירועים אלה לא רק שמבוששת לבוא, כי אם לעיתים לא מופיעה. נכון, המשטרה עמוסה בעבודה, אבל מה שצריכים היום ובדחיפות, זו משטרה איכותית וגדולה, ולעומס העכשיווי - שוטרי מקוף.
המכירים בצרכים אלה טוענים שהבעיה היא כספית, אבל כבר נכתב לא אחת שנוכח המצב, חובה - ממש מצווה - לחסל משרדים מסוימים כי מדובר במצב חירום, ונוכח תגובות שיהיו מצד המיותרים, מה אלה לעומת מה שעוד יכול להתרחש אצלנו אם לא יהיו שוטרי מקוף עם כל המטלות שיש להם.
