איסמאעיל הנייה - פרופיל אישי

איסמאעיל עבד אלסלאם אחמד הנייה נולד ב- 1963 במחנה הפליטים שאטי שברצועת עזה. מקור משפחתו מהכפר ג'ורה הסמוך לאשקלון.

את לימודי בית הספר היסודי וחטיבת הביניים סיים בבתי הספר של אונר"א במחנה הפליטים שאטי. את לימודי התיכון בבית הספר אל-אזהריה בעזה. השלים לימודים לתואר ראשון בחוג לשפה הערבית באוניברסיטה האיסלאמית של עזה. הנייה היה פעיל מאוד בחוגים הסטודנטיאליים. הוא הצטרף ב- 1981 לגוש האיסלאמי, ארגון הסטודנטים של החמאס, נמנה בשנים 83-84 עם מועצת הסטודנטים באוניברסיטה האיסלאמית ובשנים 85-86 כיהן כראש מועצת הסטודנטים באוניברסיטה. בתקופה זו התקרב מאוד לשייח' אחמד יאסין שעמד בראש אל-מוג'מע אל-איסלאמי (הארגון האיסלאמי ממנו התפתח החמאס) והחל להפעיל חוליות טרור ברצועת עזה.

הנייה נעצר לראשונה ע"י כוחות הביטחון הישראלים למשך 18 יום ב- 24 בדצמבר 1987 בחודש הראשון של האינתיפאדה הראשונה ב- 1987. מספר שבועות לאחר מכן, ב- 15 בינואר 1988, הוא נעצר לשישה חודשים במעצר מינהלי. ב- 18 מאי 1989 נעצר הנייה בפעם השלישית למשך שלוש שנים. ב- 17 בדצמבר 1992 הוא גורש יחד עם למעלה מארבע מאות פעילי חמאס בכירים ברצועת עזה והגדה המערבית למרג' א-זוהור בדרום לבנון - לאחר רצח שוטר משמר הגבול ניסים טולדנו. לאחר כשנה הוחזרו המגורשים לשטחים בלחץ בינלאומי.

אפיק ההתקדמות הראשוני של הנייה היה דווקא בתחום האקדמי. הוא החל דרכו כמזכיר מועצת הנאמנים של האוניברסיטה האיסלאמית בעזה, מונה לאחראי על ענייני המנהל באוניברסיטה, חבר מועצת הנאמנים של האוניברסיטה, המנהל האקדמי באוניברסיטה ואף חבר מועצת המנהלים העליונה של האוניברסיטה האיסלאמית. במסגרת תנועת החמאס בנה הנייה את מעמדו בזכות קרבתו לשייח' יאסין שבחר בו לתפקיד ראש לשכתו בו כיהן מספר שנים. בהיותו איש האמון של יאסין, מונה הנייה לחבר בוועדה העליונה של החמאס לדיאלוג עם הארגונים הפלשתינים והרשות הפלשתינית ולנציג החמאס בוועדת המעקב הפלשתינית העליונה להכוונת האינתיפאדה.

הנייה "טבל ידיו" גם בפעילות הארגונית וב"דעווה" של התנועה, בתוקף תפקידו כנשיא מועדון האגודה האיסלאמית בעזה במשך 10 שנים (עד שנת 2000). הוא התברג בצמרת החמאס ומונה לחבר בנהגה המדינית של התנועה. חיסול צמרת החמאס במבצעי הסיכול הממוקד בתקופת האינתיפאדה השנייה פתחו את הדרך להנייה לתפוס מקום מוביל בהנהגת החמאס ברצועת עזה לצידו של מחמוד א-זהאר הנחשב לבכיר ממנו בהיררכיה התנועתית.

גם הנייה היה יעד לסיכול ממוקד בהפצצת חיל האוויר בניין ברצועת עזה, בו שהתה באותה עת כל הנהגת החמאס ובכללה אחמד יאסין (6 בספטמבר 2003). בשל שימוש בפצצה קטנה יחסית למבנה, מחשש לפגיעה באזרחים חפים מפשע, נחלצה הנהגת החמאס מניסיון ההתנקשות כמעט ללא פגע.

בשונה מאחמד יאסין - שהיה מורה דרך רוחני, ורנטיסי שהיה למנהיג החמאס הבלתי מעורער ברצועת עזה, הנייה אינו כריזמטי ואינו נחשב מנהיג רוחני. הוא מייצג את הפוליטיקאים מדור הביניים של החמאס, המעוניינים להצעיד את המהפכה האיסלאמית בשלבים תוך שילוב בין החרב לקו מדיני. בעיני אגף המודיעין בצה"ל הוא נחשב לאחד המנהיגים ה"מתונים" של החמאס ובעל השפעה רבה בתנועה. קצין בכיר באמ"ן אמר ל- NRG באוקטובר 2005, כי הנייה נבנה כתוצאה מ"סדרת התבטאויות מוטעות ומזיקות מאוד מצידו של מחמוד א-זהאר שהתחיל לדבר על מדינת הלכה איסלאמית והפחיד הרבה אנשים ברצועה, עד כדי כך שהחמאס נאלצה לנסות לתקן את הנזקים".

להנייה תפיסת עולם מוצקה הרואה בסכסוך עם ישראל "סכסוך בין ציביליזציות" ולא סכסוך על גבולות הניתן ליישוב בהסדר מדיני על בסיס של הכרה הדדית. הוא מתאר את ישראל כ"ראש החץ" של העולם המערבי, וכנטע זר בעולם הערבי והאיסלאמי. הפתרון הסופי מצוי בראייתו אך רק בשחרור פלשתין כולה, מהים עד הנהר, והקמת מדינה פלשתינית איסלאמית המיישמת את חוקי ההלכה האיסלאמית. בעיית היהודים צריכה להיפתר לשיטתו מחוץ לגבולות פלשתין תוך אפשרות לנוכחות של מיעוט יהודי בפלשתין שיקבל על עצמו לחיות תחת משטר איסלאמי על כל המשתמע מכך (מעמד נחות, גביית מס גולגולת וכו').

הנייה מתנגד לקביעת גבול המדינה הפלשתינית בקווי 67' ונכון להכיר בקו גבול זה רק כ"קו הפסקת אש" לתקופה של 10-15 שנה שתוגדר כ"הודנה". משמעותה האיסלאמית של ה"הודנה" הינה הפסקת אש לצורך התארגנות מחדש של כוחות המוסלמים לקראת חידוש המערכה נגד הכופרים, בתנאים טובים יותר. הצעת ה"הודנה" עולה בקנה אחד בראייתו של הנייה עם "נבואתו" של השייח' יאסין אשר חזה את קריסתה הסופית של ישראל בשנת 2027.

בשינוי הטקטי של נימת הצהרותיו של הנייה לאחר ניצחון החמאס בבחירות מושם דגש על השבת הזכויות הפלשתיניות במלואן, מתוך דבקות מלאה בצדק ההיסטורי נגד מה שמוגדר כעוול שגרמה הציונות לעם הפלשתיני עם הקמת הבית הלאומי היהודי על אדמת פלשתין. על בסיס זה הוא מתנגד נחרצות לעמדת הרשות הפלשתינית שתמכה בזכות השיבה על בסיס החלטת מועצת הביטחון 194, שכן, בעיניו שיבת הפליטים הינה זכות מקודשת שאינה זקוקה לכל אישור או סמכות של גורם בינלאומי כלשהו.

את הישגי האינתיפאדה הוא רואה בהחזרת רוח הג'יהאד למערכה, הפסקת המו"מ עם ישראל והניצחון בשדה הקרב על צה"ל שהביא לנסיגה הישראלית תחת אש ההתנגדות מרצועת עזה וצפון השומרון. הוא הציג את פיגועי ההתאבדות כדרך הטובה ביותר להתמודד עם ישראל ולהגיב על "השחצנות של הכיבוש". ובלשונו: "מסימני הניצחון (על ישראל) זו האם הפלשתינית שמכינה את בנה להיות לוחם ואח"כ מקבלת ביללות שמחה את בשורת נפילתו חלל למען דרכו של אללה". על "נשק ההתנגדות" הוא אינו מוכן לוותר כל עוד "הכיבוש הישראלי" נמצא באדמת פלשתין ההיסטורית.

במישור הפנים-פלשתיני נחשב הנייה לדמות אהודה המייצגת רוח חדשה בפוליטיקה הפלשתינית. כלפי חוץ הוא תומך ברפורמות דמוקרטיות, בפלורליזם פוליטי, בעיקרון הפרדת הרשויות ובעצמאות לבתי המשפט. ואולם, מתחת למתק המילים נחבאת תפיסה איסלאמית הרואה בדמוקרטיה אמצעי לכבוש את השלטון ולכונן משטר איסלאמי שיבטל את הדמוקרטיה. הנייה תמך בפסק ההלכה שפרסמה החמאס לפני הבחירות אשר קבע, כי השתתפות התנועה בבחירות מותרת על-פי ההלכה האיסלאמית אם היא רואה עצמה מחויבת להלכה האיסלאמית כמקור הסמכות העליון ותחתור ליישומה הלכה למעשה.

ב- 25 בינואר 2006 הוביל הנייה את רשימת החמאס בבחירות לפרלמנט, רשימת השינוי והרפורמה, לניצחון אלקטוראלי מוחץ. תנועת החמאס זכתה ב- 74 מושבים (מתוך 132) לעומת 45 של תנועת ה'פתח'. בכך נסללה הדרך להקמת ממשלה בראשות החמאס לראשונה בתולדות הרשות הפלשתינית.