הן באות לאט השנים,
רגעים מדודים, צעדים קטנים.
לחלוף - הן חולפות מהר,
נסות כנוס עננים
צחורים מפני חורף דוהר.
בימי ילדותי היה המחר
לו חיכיתי תמיד, בושש, מאחר,
גורר עקבו,
מתמהמה לבא,
ופחדתי מאוד שמא לא אהיה
כאן עמנו ביום בו אף על-פי כן
יגיע, ואני, פה כבר לא אחיה,
ואפילו אמות אולי, ייתכן.
אך בה בשעה עם רדת הליל
אמרתי - הולך המחר כמו צל
בחושך, בלילה, והוא מטייל
בין האשמורות ובבוקר פתאום
כאשר הוא יגמא את מלא מסלולו
וישלים מסעו הקסום עד תום-
אתייצב באור חדש אל מולו
אני ועמי גם כל המחכים
לו, לו כמה לו, אך לו, כל כך לו,
ונעמוד מופתעים
אחד הסכל ואחד המחכים,
משתאים!
אך פתע, מיד אחרי שהוא בא,
ידעתי שרק לפני רגע יצא
מתוך תחנה סמוכה, קרובה,
ותמול עם שלשום עשו הלצה...
...חיכינו לשווא לבלתי נמנע.
זה דינו הלועג של מה שהיה-
קנוניה עתיקה שאינה משתנה.
זה כחש נושן, אשליה, בדיה.
כמימי הנהר שאין בו סימן
למקור ממנו נבע ובשורה
לים בו יכלה - זורם לו הזמן,
ןכל הבאות כה לאט, כה לאט,
הן כבר מראשית הרף עין מוחלט.
אבל דוגיות ציפייה מרהיבות
שטות להן עם הבלתי נודע
המפזר לפניהן חלומות ותקוות
ועוצר לאסוף את מה שבדה.
אי-אפשר כך לשוט מהר.
לכאורה, לכאורה לא יותר...
שום דבר לא עומד, העבר לא עוצר,
ולא מנחש ואיננו פותר
חידות ותפילות, הוא מונה וסופר
כמה שמשות שקעו וזרחו,
וכמה נחלים היו והלכו,
וכמה שמות שהיו נשכחו,
כמה נכנסו לפרדס וברחו.
קשה, קשה, אי-אפשר לתאר
עד כמה העבר שעבר ממהר.
אפשר רק לשאול, לתהות, להרהר
אם אכן השנים שתהיינה הולכות
לאיטן באמת, ואם קצב אחר
שמור לשנים שהלכו לרוחות.
החסד הזה המופלא מחייב
יותר מן החוכמה.
ואחד הבוכה ואחד המחייך
יודעים גם שניהם על מה.
ערב ראש השנה התשע"ח
