פעם, לפני שהפכו להיות פארסה
היו: האביר ולידו סנשו-פנסה,
שהיו שותפים לכל סוג תעלול -
מגניבה של סוסים עד "סחיבה" מן הלול.
האביר נהיה כאן לראש ממשלה
ונהיה למופת לכל נורמה פסולה,
ו"הסנשו" (ויש הגורסים "ששת")
עטה מסתורין ודרכו מטושטשת.
נפרדו וחברו, יד שנייהם כל בכל
מהמרים על הכל כדי לזכות בעוד קול.
והיום ביניהם משטמה ואיבה
שרק הם היודעים מה לכך הסיבה.
ביבי שועט כקרנף מסומם
אץ למכור את הכל, גם עתיד של העם;
וליבי, איש סתר כולו רז-חֲשָׁאִי
בממשלת נחשב למבוגר אַחְרָאִי.
ליבי לביבי נחשב כאסון;
חשפה ערוות ליבי - איילת חסון:
שאיווט לכָמִיסָא קרץ בִּרְמִיזָא
לרצוח ניצב משטרה, איזה פְּזִיזָא...
וליבי, תשובה לא נשאר לו חייב:
"חלאת מין אנוש, וגם לא מעכשיו".
קרב גוג ומגוג בעידנא דבחירות
מחפיר ומביש אך מוכר עד מאד.
"חלאה" זו טינופת ופסולת וסחי
מטבע לשון לא כל כך הכרחי,
חפש ומצא, חלופה לדבר גנות
אשר יהיה עם יותר התכנות!
וביבי הקינג, זכרונו קצת רופס,
הסתה לרצח? זאת איננו תופס!
(אבל יש בינינו - נוצרי זיכרון
של מרפסת ככר-ציון ונשיאה של ארון.)
במלחמה ואהבה, הכל מותר, אומרים
אבל גדוּלת מנהיג - לברור את הדברים.
כי כל ניבוז וָטֶפֶל, וכל לשון-שוקי -
ברחוב ובתקשורת, הופך הֵילָךְ חוקי!
כשמנהיגינו קמו, אֲרֵר או לְבָרֵךְ,
מי חמאה על ראשו - בחמה בל ילך!
