בכל שנה ביום השואה,
כולנו נזכרים בכל הניצולים המסכנים,
אשר חיים בקרבנו, אודים מוצלים.
לאחר יום אחד
בטרם הדיו בעיתונים יבשה,
כולנו שוכחים אותם, וחוזרים לשגרה.
בכל שנה ביום השואה
כולנו מכים על חטא
מרגישים כלימה ובושה
איך שכחנו אותם כל השנה,
מדוע המדינה אינה מצליחה להקל על סבלם
מדוע נגזר עליהם לאבד צלם אדם.
מדוע אינם הולכים כולם בקומה זקופה,
אלא כל כך רבים מהם,
מסתובבים,
עלובים,
ולעתים גם מחטטים בפחי אשפה.
עצוב כל כך לחשוב כי במוצאי יום השואה,
כולנו מתעלמים מיגונם מכוס התרעלה
ובתחושת הקלה,
כי מילאנו חובנו לחברה,
כולנו חוזרים לשגרה.
בכל שנה ביום השואה
עורכי התוכניות ברדיו ובטלוויזיה,
מגישים עוד כמה תוכניות עצובות,
עוד זקן עם ספור חיים מצמרר, איבד בגטו את כל המשפחה,
עוד זקנה, עם כאבים ראומטיים, שרדה במקלטים, שלא זכתה לחשיפה.
מראיינים אותם בכובד ראש במבט עצוב של הקשבה,
נותנים להם המון כבוד, וגם זיק של תקווה,
כי בפעם הזאת לא נשכח אותם שוב בתהום הנשייה
כאילו הפתרון בפתח, פתחנו דף חדש,
ולאחר יום, במעבר חד ממש,
עוד לפני שהתוכנית נשכחה,
כולנו חוזרים לשגרה.
אסור לחזור לשגרה,
אסור לחכות עד יום השואה הבא,
בכל יום ובכל שעה ובלי כל הנחות ותירוצים,
מוכרחים לסייע להם, לעזור להם, לגרום שיהיו מרוצים.
חייבים לשפר את מצבם מיד, להקצות להם משאבים,
לא נשארו להם שנים רבות,
לחיות.
בכבוד.
