ביום רביעי
ששה עשר לשביעי,
בשעה תשע בבקר בדיוק,
עם ישראל התפנה מכל עיסוק.
מדינה שלמה עצרה את הנשימה,
כל מי שרק יכול היה, נצמד אל המרקע.
מקלטי הרדיו ואמצעי הקשר, היו פתוחים,
כולנו היינו מתוחים ודרוכים.
אמורה להתבצע עסקת החלפת השבויים.
ואולי לאחר שנתיים ימים,
ישובו סוף סוף אלדד ואהוד החיילים החטופים.
מי שרואה עצמו כשליח אללה, חסאן נסראללה,
המנהיג השפל והאכזר של החיזבאללה,
הצליח לתעתע במנהיגים,
במשפחה ובחברים.
הוא לא מצמץ ולא הראה את הקלפים.
עד היום אומר ראש הממשלה,
כי פעלו לפי הנחת עבודה,
שהשבויים,
או לפחות אחד מהם, עדיין בחיים.
לבי החסיר פעימה,
ישבתי מול הטלוויזיה וזפזפתי בין הערוצים,
אולי באחד מהם, יגיעו עידכונים מרגיעים.
בערוץ 1 ובערוץ 2 ראיינו חברים, מפקדים ובני משפחה,
הראו תמונות של מקום המפגש בראש הנקרה.
ערוץ 10 בציניות שאין לה גבולות,
משעה 9.12 ועד 9.15 שידר פרסומות.
איני רוצה לעשות פרסום חינם לאותן חברות,
אך אציין כי הפרסומות היו למערכות ישיבה ביתיות,
מאכלי חלב, בשר טרי ללא מע"מ, דגני בקר-ואנרגיות,
ותוכנית שאמורה להיות משודרת
באותו ערב אחרי החדשות,
"נקמת המחוננים" – ואנחנו אמורים להיות הקורבנות.
אני מודעת לכך כי ערוץ 10 הינו גוף מסחרי ורוצה לגרוף רווחים,
אבל, גם אם אין אולי כללים כתובים,
ציני מאוד ואכזרי, לתפוס כ -שבויים,
אותי ואותך - המאזינים, המתוחים והעצבנים.
כאשר הודיעו בשעה 9.38 כי בא קץ לתקוות,
לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
בכיתי מרוב תסכול, על כי הבנים חזרו בארונות,
על כי נסראללה הרשע, גרם לנו להמשיך ולקוות,
בכיתי על גורלנו בארץ הזו, ועל צער המשפחות.
גם לאחר שראיתי למחרת את התמונות וההלוויות,
ושמעתי את כל ההספדים, הכאב וההשלמות,
לא הצלחתי להירגע, מהכעס ומהבושה,
מהתנהגות ערוץ 10, המרוץ אחרי הכסף, והפרסומת המבישה.
