כְּשֶׁאֲנִי מְטַיֶּלֶת בְּדִיזְנְגוֹף עִם שְׁתֵּי בְּנוֹתַי
הָעֲטוּיוֹת מַלְבּוּשִׁים מִכַּף רַגְלָן עַד אַחֲרוֹנַת
שַׂעֲרוֹתֵיהֶן,
וּמִסְבִיבִי מְפַזְּזִים בְּגִיל שִׁפְעַת נְכָדַי,
אֲנִי חָשָׁה אֶת מַבָּטָם הַחַם וְהַמְּגוֹנֵן
שֶׁל הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים:
עָלַיִךְ, יַקִּירָה, נָגֵן בְּגוּפֵנוּ.
לְמַעֲנֵךְ נִלָּחֵם עַד כְּלוֹת
כָּל עוֹד שְׁמֵךְ הוּא פָאטִימָה
וּשְׁמוֹת בְּנוֹתַיִךְ - עָאישָׁה וְרָנִין.
