ועכשיו ... מעכשיו,
אני ארקב כאן...
עד מתי, עד מתי?!
עד קצה הימים –
ולאחריהם עד אין-סוף,
עד אין-סוף המיתה החשוכה, בלי אור ובלי עור,
בתוך (מה שפעם היה) בור הקבר הרדוד –
ועכשיו הוא כלום, הוא כלום. – בלי אני, בלי היא,
רק אדמה ושלד (עצמות!) ששוכב (סתם דחוס!)
על הבטן על הגב – איזו בטן, איזה גב;
עד אין-סוף הדורי-דורות והפירורים
הלוחצים (והלא-אחרונים!) של החולות הדחוסים
והנודדים הפזורים.
