בּמַעֲלֵה שְׁכוּנַת 'נַחֲלִיאֵל',
עַל גִּבְעַת הַכֻּרְכָּר הַתְּלוּלָה,
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אָבִי בְּרִיבוֹ
עִם אִמִּי, בִּצְרִיפָם הַקָּטָן:
"חֲבָל שֶׁאֵינֵךְ תֵּימָנִיָּה", הוּא
מִשְׁתּוֹלֵל בְּכַעֲסוֹ עָלֶיהָ.
"הַנָּשִׁים הַתֵּימָנִיּוֹת יוֹדְעוֹת לְפַנֵּק".
הָאִם בִּגְלָלוֹ אֲנִי כָּל כָּךְ מִתְגַּעְגֵּעַ
לִנְעָרָה תֵּימָנִית שֶׁרָאִיתִי בִּנְעוּרַי
חוֹצָה אֶת חֲדֵרָה, הַמּוֹשָׁבָה הַקְּטַנָּה?
אֶת "אֶלֶף שְׁנוֹת פּוֹלִין" שֶׁלִּי, הַמַּכְבִּידוֹת
וּמֵעִיקוֹת מִדַּי עַל צַוָּארִי
הָיִיתִי מַשְׁלִיךְ לְרַגְלָהּ הַשְּׁחוּמָה:
רָץ אַחֲרֶיהָ אֶל "גִּבְעַת הַקִּבּוּצִים",
מְפַרְקֵד אוֹתָהּ בֶּחָצֵר בְּיִחוּמָהּ,
וּמַתְחִיל אִתָּה הַכֹּל מֵהַתְחָלָה:
הַכֹּל, מִשְׁנַת סְפִירָה חֲדָשָׁה.
