גן עזוב,
אין פרי בו למזכרת,
כעץ אשר נשרו עליו,
רחמה עקר,
חרב כימי בצורת,
כמו נהר אשר גוועו
מימיו.
בין קמטי הזמן,
מוחה היא דמעותיה,
כי אפסה בהן תקווה,
לחבוק ניצן טהור
בין זרועותיה,
פרח אהבה.
אך בחלומותיה,
ניצבת היא בפתח,
תרות עיניה למרחק,
אולי יבוא מלאך אורח,
והיא אליו תצחק,
תצחק.
