עמוק בעיניה

כשהִבטתי אז לתוך עיניה ראיתי אֶת האוֹר
בִּקצה המערה שממנה יוצאים
לאוויר העולם ילדים...

היום זה כמו באגדות:
לפני שנים רבות מאוד
בארץ רחוקה מאוד...

(ארץ שקיימת כבר רק בזיכרון
ולא פלא שאיש אינו יודע
היכן בדיוק גבולותיה)

היו כול הנשים לעתיד
למיטב ידיעתי
עדיין בתולות...

לא פלא שהאור שנִירְאָה
בקצה אותה מערה
בָּקַע עָמוּם כמו דרך וילון...

לימים כשהוזמנתי לבוא
לתוך המערה ששום עקבות
לא הובילו אליה וממנה – ניחשתי נכון

שדָבָר לעולם לא יחזור להיות
מה שהיה כשאצא מתוכה כעבור
דקות ספורות...

הידיעה הזאת ששום דבר
לא יכול לחזור להיות מה שהיה
התחזקה בי כשקיבלה אֶת פניי גם מאחור...

מאז יצא לי לבוא ולסייר בעוד
כמה וכמה מערות-קסמים דומות אבל שונות
כמו שדומות ושונות זו מזו טביעות אצבעות...

כולן היו מערות רוֹךְ-וחוֹם פִּלְאִיִּים
שאִם יש בעולם מקומות שיכולים להחיות מתים
באופן טִבְעִי – זה רק אותן מערות-קסמים

שאפילו היפה במערות הנטיפים
לא תִדְמֶה ולא תִשְׁוֶוה להן לעולם
לא רק בזכות היותן מערות בשר ודם...

ושלה עלתה על כולן
לא רק מפני שהייתה הראשונה שלי
אלא בזכות אלף ואחד דברים נוספים
(שלא כאן המקום לפרטם).