|
|
[צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
יום יום, בנוסעי לעבודה בת"א אני רואה אותו עומד ליד הרמזור, איש קטן, רזה וחיוור מאוד. הוא עובר בין המכוניות מקבץ נדבות. ודאי רבים מכם נתקלתם בו ובדומים לו, המפוזרים בצמתים גדולים רבים, ואתם כבר מכירים את הסיפור.
זהו המסומם התורן, הניצב במצב מוזר: מצד אחד הוא מכור לא כשיר לעבודה, מצד שני, עדיין מסוגל איכשהו לתפקד והרי גם קיבוץ נדבות היא מן פעילות וישנם מסוממים אחרים, הזרוקים במקומות כמו תחנה מרכזית ישנה בת"א, שהם במצב גרוע יותר.
אותי משך מבטו של המסומם התורן שלי, מלא סבל, מתייסר, מן ישו של הכרך. חולף על פני תור המכוניות ברמזור במהירות, לרוב מתנודנד ולפעמים במבט מזוגג, הוא אפילו לא עוצר ליד הנהג. רץ קדימה בכוח האינרציה, של הסמים שכבר פגה השפעתם ועתה מתגלה פעולתם ההרסנית והאכזרית. הוא לא יחיד, יש לו אחים, כמוהו ברמזורים בכל העיר ברפש טובלים.
יושב לו מעט ואחר שוב עומד, הולך לפנים על פני תור המכוניות חולף. מבטו כבוי, הליכתו כמו בובה שחיים נטולה, אם תפתחו את החלון, מטבע תתנו, רק אז אולי קצת חיים בעיניו תראו.
בינכם לבינו, זגוגיות המכונית הדקות, כפסע חוצץ בין העולמות. ובכל זאת לעולם הם לא ייפגשו, העולם שלכם ושלו, כמו גלקסיות זו מזו רק ירחקו. ובין רמזור לרמזור, בנסיעה חלקה, אתם חוצים עולמות, במהירות של 40 ק"מ לשעה.
הרמזור שיתחלף, האור הירוק, ייקח אתכם משם, אך זיכרון המראה מראשכם לא מהר יחלוף. אולי שלפתם פרוטה, אולי לא הספקתם לתת מאומה, בצומת הבא, תוך נסיעה, תחשבו עליו שוב, עם מעט אשמה. הרי ישנם אגודות לכלבים וחתולים שעל דבר שכזה מהומה היו מקימים. מוזר עד מאוד כיצד ניתן להתעלם מסבל בעל חי, אם הוא בן אדם, שנדמה שרק פרוטה הוא רוצה ודי.
אז מה הפתרון הנכון. אולי לבעוט בכלב או בחתול שתפגשו להבא, בכך לפרוק הכעס ולאזן התמונה? לרובכם ודאי טרדות יום העבודה, מספקות את המפלט מהמחשבה המטרידה, על הדבר הזה הנורא. לפי דעתי יש פה מחדל מלמעלה, מהרשויות שלא מטפלות. להן הכוח, להן האפשרות לטפל באומללים אלו. יש למשל טיפול של רופא ישראלי למסוממים, שהרשויות לא מוכנות לממן, למרות שטיפול זה הוכיח את עצמו. אם למשל יאמצו את הטיפול שלו וגם ירחיבו אותו, לא רק במסגרת מוסדות יקרים, אלא יתנו את התרופה שלו גם למטופלים בחוץ, הרי אפשר לעשות פה מהפכה של ממש.
נדמה לי שכמו ברפואה הטבעית, האלטרנטיבית, הפתרון נמצא פה לידנו, אבל אין לנו את הפתיחות הנפשית לאמץ אותו!.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
