אהוב לשעבר, מוזר לחשוב שלמרות שנפרדנו מזמן, אתה לפעמים שוב כאן. היום למשל קראתי תהילים עם חברתי ריטה. ובסוף ביקשנו על כל חולי עמך בית ישראל, על כל הנעדרים, על כל... ופתאום, אתה, כן. אתה בין הנעדרים. אתה לא גיבור גדול כמו רון ארד. סתם פושע מסומם שהסתבך, סתם. אוף מרגיז כל כך, נשמה אבודה. סתם. כל כך סתמית ההיעדרות שלך. יש ימים שאתה מבצבץ בעיני כשאני הולכת לירקן ושם באחת החנויות הסמוכות עומד בן דמותך, עם מבט נוצץ וקול מתגרה, שיער מאפיר וסיגריה בפה ולרגע אני רוצה להגיד לו: "הי, מה נשמע", אבל אז אני נזכרת שהוא זה לא אתה.
או כשאני מגיעה בטעות אל עיר הולדתך ואז אין לי מנוס אלא להיזכר בך, נעדר מטומטם שכמותך. הרי אין לך מצבה. יכולתי לחפש אותך או לפחות לדעת מי נשלח לבצע את העבודה, כי זה מה שרמזו לי בהתחלה. אני הרי אלופה בלמצוא פרצות בכל מיני מקומות. וכבר כמעט יצרתי קשר עם הגורמים המתאימים, אבל פתאום נרתעתי אחורה בבהלה. פתאום פחדתי ממה שנראה לי פעם לא מרתיע ואפילו מזמין משום מה.
באין פתרון אחר נסעתי לים, התמכרתי לכחול וביקשת ממך שדי, תפסיק להטריד אותי, היית נחמד, הקשבת לי בסבלנות ולבסוף נענית לתחינתי. ומאז שקט לי. אבל היום פתאום משום מקום נזכרתי בך. עצוב לי לרגע ולך?
אני מדביקה כאן חלק ממכתב שכתבתי אליך בשלב האבל המוקדם יותר. לא, אני כבר לא שם תודה לאל. ובכל זאת הלוואי ותמצא שמותך או אי מותך הם תמרור אזהרה. אולי העצב שלי הוא לא רק עליך, הוא גם עלי. אני כבר לא ההיא, אני כבר מישהי אחרת ועדיין בא לי לספח את ההיא אל תוך חיי. וזה בלתי אפשרי. הרצון שלי אנוכי, ילדותי. אני מאמינה שהיא תשכח. אבל גם פוחדת כנראה מהרגע של ההשלמה, של ההבשלה השלמה.
קטע מהמכתב
"אתה בטח זוכר שהבטחת לי ביום שנפגשנו שנהיה חברים לנצח. טיילנו על שפת הים, ואז כשנכנסנו חבוקים אל תוך המכונית שלך, לחשת לי במפתיע: אני ואת חברים לנצח מבינה! ככה אמרת והתרגשתי נורא. הייתי בת שמונה עשרה וקצת תפסתי אז את הנצח בצורה פשטנית. חשבתי שנצח זה מין. פשוטו כמשמעו. יקום שלם. בלי גדרות או משוכות ותהומות.
ולמרות שלבסוף נפרדנו, ובכעס, ידעתי עמוק בלב שיום אחד, כן, נשוב ונפגש. נשב זה מול זה ואני אבהיר לך את נקודת המוצא שלי ואתה תתוודה על טעותך. ופתאום תזרח בתוכי איזו סליחה עגולה כלפיך, והמילים יזרמו ממני כמו נהר. כל מה שהייתי, כל מה שהיה יצוף ויובהר".
וכך בחלוף עשרים שנה בהם הותרת בי חלל, חשבתי שהגיע הזמן לחפש אחריך. ידעתי שבמהלך השנים התמכרת לסמים, התגרשת, ישבת בכלא, הסתבכת עד מעל לראשך. כל החברים המשותפים שהיו לנו כבר התאדו ובאין מוצא אחר פניתי אל האינטרנט, הקלדתי את שמך וגיליתי, שאתה נעדר, נעדר אמיתי, נעדר מדווח. נעדר עם תיק במשטרה שייסגר רק בעוד ארבעים ואחת שנה.
אהוב מטומטם ומוזנח, שטמון אולי אי שם, אהוב שנרצח, אהוב שברח. אהוב שמסרב להישכח. אל המידע אודותיך הגעתי לפני שנתיים ומאז אני לא רגועה. פתאום מנעדר הפכת לנוכח. אני שבה ומנתחת את האירועים שהובילו את שנינו אל הפרידה. אני שבה ונזכרת בכל תנועה שלך, בכל מחווה. אני זוכרת איך התנדנדת כמו שיכור בין הטוב ובין הרע שבתוכך. אני יודעת שפחדת מעולם הפשע אבל נמשכת אליו כמו סומא. זאת היתה בעצם הסיבה לפרידתנו. זוכר?
אני שבה ושומעת את קולך, הוא שב לשעשע אותי, מנתח את האופי שלי לפרוטות. אני מגלה בך שוב נקודות נסתרות. אני רואה אותך בין המון גברים שעוברים ברחוב. אני מזהה אותך במחוות הקטנות שלהם. למדתי אפילו לקרוא את המחשבות המתרוצצות להם בין האישונים. הנה הם שולפים בעצבנות את הסיגריה מהקופסא, הנה הם מעבירים יד עייפה על פני הסנטר הלא מגולח. הנה הם לא רגועים. אתה יודע יקירי, הם כנראה מחפשים משמעות, העולם הזה נראה להם מלוכלך. תגיד להם משהו, יקירי, אתה מוכרח!
אבל הם לא אתה. כנראה שיש הבטחות כמו אלה שהבטחנו אחד לשני, שלא יוכלו להתקיים בעולם הזה. אני יודעת שמהמקום ממנו באת לא ראית שום מוצא אחר מלבד פשע, מרמה וסחטנות רגשית. אז בשלב הסחטנות הרגשית עמדתי בהצלחה, עזבתי אותך. ומה עכשיו?
אהוב לשעבר אם אתה מת, אז באמת אני מאחלת לך שהגלגול הבא שלך יהיה הרבה יותר מוצלח, ואם אתה חי, תתקשר אלי. אולי נשב, נדבר ונצחק. אם כי לצערי ככל שחולפים הימים אני לומדת להשלים עם העובדה שזה כבר לא יקרה. אבל עדיין לפעמים אתה עוד שב ומדיר שינה מעיני. אהוב לשעבר, נטוש אותי, אנא הפסק להיות כל כך נעדר. הפסק להיות כל כך נוכח.
