בפרשת שופטים, ספר דברים פרק י"ח פסוקים י"ח עד כ"ב, נאמר:
"נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, ונתתי דבריי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו. והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריי אשר ידבר בשמי, אנוכי אדרוש מעמו. אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציוויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים, ומת הנביא ההוא. וכי תאמר בלבבך, איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא - הוא הדבר אשר לא דיברו ה', בזדון דיברו הנביא, לא תגור ממנו".
אין ספק כי דברים אלו טעונים פירוש והסבר, ואלה ניתנים בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה - תרגום מערבית לעברית בצירוף הערות והארות על-ידי הרב יוסף קאפח בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים. סוגייה לא פשוטה היא לדעת מי הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר, ודורות רבים התחבטו בכך קהילות רבות ושונות בעם.
נביא המתנבא לטוב ולא מתקיימים דבריו - אין ספק כי נביא-שקר הוא, כחנניה בן עזור שהבטיח לעם בזמנו של ירמיהו הנביא כי יחזרו כלי בית המקדש למקומם, בעוד ירמיהו ניבא פורענות וחורבן (הדוגמה היא מתוך פירוש הרמב"ם למשנה), ואילו אם דברי הנבואה הקשים אינם מתקיימים - אין להסיק כי אומרם הוא נביא שקר, מהטעם שייתכן שהנביא התפלל בעד העם ותפילתו התקבלה והשפיעה לטובה, או שהעם שעה לאזהרותיו ולפיכך התבטלו הגזירות.
ועוד, אם כבר הוכח כי הנביא הוא נביא אמת, שכן התקיימו דבריו לטובה והוכחה נבואתו (כאליהו וכשמואל וכנביאי אמת אחרים) לפי הכלל דלעיל, הרי חובה על העם לשעות לדברי אותו נביא. דבר הנביא מחייב את העם, גם אם מדובר בהוראה שהיא לכאורה עבירה, כגון - חילול שבת, ובלבד שהוראה זו היא זמנית עקב הנסיבות ואינה ביטול המצווה. הנביא אינו רשאי לשנות דבר מהתורה - לא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה, (אלא כאמור בהוראת שעה), וגם בכך נבחנת אמיתות נבואתו.
הרמב"ם מביא לעניין זה שתי דוגמאות:
בזמן שבית המקדש היה קיים, וחלה חובה להקריב קורבנות רק בירושלים, הקריב אליהו הנביא עולה בכרמל, מעשה המחייב את עושהו בכרת. המעשה נעשה על-ידי אליהו כדי להוקיע את נביאי השקר, במסגרת הוראת שעה, ולו היו שואלים את אליהו האם מעתה ואילך כבר בטל הציווי שלא להקריב עולות בכל אתר - היה אומר כי לא שונה דבר מהמצוות ואין להעלות עולה אלא בירושלים.
במלחמת מואב ציווה אלישע הנביא את בני ישראל לכרות עצי פרי, וזאת בניגוד לנאמר בדברים כ' י"ט - "לא תשחית את העצה לנדוח עליו גרזן", ולו היו שואלים את אלישע אחר כך האם מאותה העת כבר מותר להשחית עצי פרי כאשר צרים על עיר - היה אומר כי האיסור נותר בעינו וההתרה היא רק הוראת שעה.
ועד כמה חייב כל אחד מהעם להישמע לדבר הנביא, מתאר שם הרמב"ם על-ידי זקן, שכל ימיו שמר שבת, והיה והנביא מורה לעם להילחם מלחמת מצווה בשבת - לא יחמוק אותו זקן מהמלחמה בטענה כי כל ימיו שמר שבת כהלכתה ומה לו לעת זקנתו לחללה, או בטענה שאחרים ילחמו והוא ימנע מכך, אלא חובה עליו, אף הוא, להשתתף ככולם במלחמה ולחלל עבורה את השבת בהתאם להוראת-שעה של הנביא. ואם לא עשה כן אותו האיש הזקן, הריהו חייב מיתה בידי שמים, כי עבר על מצוותו של הנביא.
גם בספר המדע, הלכות יסודי התורה ד' ממשנה תורה [בהוצאת הרב קוק - עם פירושים של מפרשים שונים] חוזר הרמב"ם על דבריו בדבר ההבדלה בין נבואת אמת לנבואת שקר, ולהלן דבריו:
"דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר: פלוני ימות, או שנה פלונית שנת רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו - אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים: הנה דיבר ולא בא, שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה. אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כל וכך ולא בא הטובה שאמר - בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי, אינו חוזר. ... הא למדת שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא. הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור, כשהיה ירמיהו מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה: אם לא יעמדו דברי, אין בזה ראיה שאני נביא שקר. אבל אם לא יעמדו דבריך, ייוודע שאתה נביא שקר".
לגישת הרלב"ג, הנושא של בחינת הנביא הוא נושא לא פשוט כלל. הקביעה האם נביא אמת הוא, או נביא שקר, צריכה להיקבע בזמן הנבואה ולא בשלב מאוחר בדיעבד, כי נבואה מטבעה מתווה דרך לביצוע עכשווי, ולפיכך צריך לבחון את הדברים באופן מיידי. זו הסיבה לכך שיהודי תימן בזמנו שלחו אל הרמב"ם פנייה בדבר מתנבא שקם ועלה מביניהם, וטען כי הוא המשיח. על הרמב"ם היה לקבוע מיידית האם מדובר בנביא אמת - במשיח, או שמא מדובר במתחזה - נביא שקר, והוא אכן בדק את הדברים והביע עמדה נחרצת ומנומקת כדבעי, הידועה לנו כ"איגרת תימן".
לפי הרלב"ג בפירושו לתורה [בביאור הרב יעקב לייב לוי בהוצאת מוסד הרב קוק], בין אם הנביא מנבא נבואת תוכחה ובין אם הוא מנבא נבואת נחמה, אין להסיק מנכונות נבואתו את סיווגו של הנביא - נביא אמת או נביא שקר, כי גם כאשר נבואתו [תוכחה או נחמה] לא מתקיימת אין לקבוע כי נביא שקר הוא.
אם הנבואה היא לרעה, ייתכן כי ה' סלח ונחם על הרעה, כך שאין לשפוט את הנביא המנבא פורענות לפי מבחן התוצאה. והיה והנבואה היא לטוב, שמא סרו האנשים שלגביהם ניבא הנביא לטוב מדרכם הטובה, וביטלו בכך את זכותם לכל הטובה שהובטחה להם על-ידי הנביא.
להלן הצעת הרלב"ג בדבר אופן בחינת הנבואה:
"ובהיות העניין כן, [כאמור - מורכב ולא קל לחיזוי - אב"ע], הנה ייפול ספק במה מהיעודים ייבחן הנביא. ונאמר כי לא ייבחן הנביא בשום ייעוד שיהיה בו תנאי או שיהיה בכוחו תנאי [שיהיה בו תנאי - במפורש. שיהיה בכוחו תנאי - לא במפורש, אלא התנאי ישתמע מהדברים - אב"ע], רוצה לומר שמעצם היעוד יתחייב תנאי. כמו העניין בייעוד הטוב שלא ייקח זמן מוגבל ומקום מוגבל, כמו שביארנו בפרשת וישלח יעקב. [בפרשת וישלח מבואר כי ה' ברך את יעקב כי ישמרהו בכל אשר ילך, אך היה ברור ליעקב כי יש בברכה זו תנאי המתחייב מעצם הברכה, והוא, שיעקב יהיה ראוי לברכה, שאם לא כן היא לא תתקיים - אב"ע]. או כמו העניין בייעוד הרע, כי יש תנאי בכוחו איך שיהיה, כמו שביארנו שם. ... היה שיאמר שיתחדשו על דרך המופת או שלא יהיה בחידושם דבר זר אצל הטבע. כי כשיתבאר שלא יבוא מה שייעד בו הנה נתבאר שהוא נביא שקר" [אלה שני מקרים להבהרת הרעיון: א. נביא מנבא נס אשר לא מתקיים. ב. הנביא מנבא נבואה שקיומה לא נוגד שום חוק בטבע, וכאמור אין בה תנאי לא בפועל ולא בכוח, והיא לא מתקיימת. בשני המקרים הללו מדובר בנביא שקר - אב"ע].
המבחן של הרלב"ג לאמיתות הנבואה מושתת על ההיגיון, והקושי בו הוא - לדעת האם הנבואה בה מדובר מכילה תנאי בפועל או בכוח.
