זלדה ואני

סר מר המות

סר מר המוות
והנשמה נפרדת
ברעד
מן התקוות הארציות.

מן האיברים
ומן הדם
הנשמה נקרעת.
הכל
הכל
טובע.

חוש הראייה העדין
משלך
אל ים הקרח
וכל עשרו הפלאי
טובע.

הכל הכל
טובע.

תם משחק האש
האור
והזמן,
ואין שום מחיצה מבדלת
בין הנשמה והאין.
שום תשוקה,
שום גון.
תם העולם.

[סר מר המות; זלדה
שירי זלדה; הוצאת הקיבוץ המאוחד 1985]

איני זוכרת את נקודת הזמן המדויקת, בה הבנתי שאבא הוא שריד שואה.

הפעם הראשונה בה יכולתי לקרוא את נצנוצי עיניו הירוקות, הייתה כשהודעתי על החלטתי להיות מורה. "מורה בישראל", הוא אמר, מתפעל ומדגיש, עיניו הגדולות כבר מתכסות התרגשות, "תלמדי תנ"ך?" שאל. בוודאי שאלמד גם תנ"ך.

אולי הייתה זו החלטת הההנהלה ההזויה בסמינר המורים, בדבר עִברוּת שמן של כל המורות העתידיות. הללו ביקשו כי תוך ימים ספורים, נודיע, כל אשר שמה נושא צליל גלות וגוֹיוּת, על שמנו החדש. את תחושת ההתקוממות שעלתה וגאתה בי, שייכתי להתנגדותי משכבר לכל מסגרת באשר היא. משהבאתי את הדברים בפני אבי, היה נדמה לי כי עפעוף של עצב, עבר בקצות עיניו הללו, והוא קצר ואמר, "מאחורי שמך יש סיפור. הודיעי זאת בדרך שתרצי, אך שמך נושא את זיכרון השואה". כך היה ונותר שמי.

אבי המתין בסבלנות לאותו הרגע בו בתו הבכורה תפגוש את ילדי הארץ הזו, ורק אורות עיניו עדיין שמרו לי מרחקים לא נודעים.

אין ספק שהייתה זו השנה הראשונה ואני מורה של ממש, בה הוא פתח לי את ארון ספריו. בדרך המקרה, הייתי אני היא זו שצריכה לארגן את טקס יום הזיכרון לשואה. עדיין התלבטתי בין קטעי שירה לתפילה, כשלא ראיתי את אבי עד שעות הערב. משהגיע עמוס שקיות, אמר, "הייתי ביד ושם והבאתי לך". בתוך השקיות היו עשרות צילומי תמונות, דפי עדויות, שירים, סיפורים. כשראה את תודתי, שוב זרחו שמשות עיניו. בחשש מה שאלתי אותו אם ירצה לבוא לטקס הזה וכשרצה, לבשו כל האמירות כותנות פסים, הידקו טלאים ונשאו את פניו של אבי.

עוד שנה חלפה. אבי נסע לשווייץ, שם קיווה למצוא את אדל. זו האישה אצלה גר בשנות נערותו, לאחר שאמו הצליחה להבריחו. משחזר, חילק מתנותיו, חיבק, וחיכה שכולם ילכו לישון. "רוצה לשמוע?" שאל, ואני ישבתי מולו. או אז, הוציא את התמונות, וסיפר על אותן השנים. השנים בהן לקחו את סבא יחיאל וסבתא נותרה לבדה עם שלושה ילדים. השנים בהן מראה הנער המתולתל בהיר העור אשר עיניו הירוקות העידו כי נולד בצד שאינו מעורר חדש. "אבל, הפגישה, הפגישה עם אדל", דחקתי.

אדל הייתה האישה אליה נשלח אבא, בשווייץ. "הגעתי לביתה מכוח הזיכרון. דפקתי בדלת והיא פתחה, התבוננה בי זמן ממושך, וראיתי שהיא מנסה להיזכר ואינה מצליחה. 'אדל, זה אני, ברל'ה'. צעקה, חיבוק. לאחר שנרגעה אמרה, 'אם לא מתתי עכשיו בו במקום, מהתקף לב כבר לא אמות'. באותו לילה, הרגשתי איך נכנסה לחדרי וכיסתה אותי. היה זה הלילה בו ישנתי כמו ילד".

ושוב ציין התאריך את יום הזיכרון לשואה, לא הייתי צריכה ללכוד את המבט הממתין כנושא חיוך מבויש של אבי, היה ברור שחלקנו את ההיסטוריה בשותפות בלתי נמנעת. ושוב הגיע אבי לבית הספר. הפעם, אף ביקשתי ממנו להיכנס לכיתה, לספר עוד. בדרך, הוא שאל אותי בשקט האם להיכנס אל פרטי הדברים, "בוודאי", עניתי, "יותר ויותר". אבא שתק. גם שתיקתו קשה הייתה. "כי יש את...עניין הברית...". "מה", נדמה לי ששאלתי, "את יודעת...שהייתי צריך להסתיר במקלחת...כדי ששאר הילדים לא יראו שאני יהודי...". לא נתתי לו ולי להשתהות, "בוודאי", אמרתי, "הם ילדים גדולים".

כשנכנס לכיתה, הראה את תמונותיו וסיפר, דממו כל ילדיי, מדי פעם בפעם סיננו מורת רוחם להביע רגשי הזדהות, ואני רואה אותם ואותו וגאה. בצאתו, הסתובב אליהם – "נכון שתזכרו?" רכן לעברי ושאל: "היה בסדר?" מאוחר יותר באותו הערב, פסק ועיניו נחרצות – "מוזר שמנהל בית הספר לא נכנס".

בשנה שהגיעה אחר-כך, סבא נפטר. היה ברור כי על רצף הזמן חלה קטיעה. ואני תהיתי על ההמשכיות וגורלה, כי הלא מעתה, כל ערב יום הזיכרון לשואה, יהיה עסוק בזיכרון אחר. לרגעים היה נדמה לי, שהאבא הזה שלי, שהיה גאה גאווה נטולת ציניות במדינה של היהודים, בבנותיו, בחייו, היה כל-כך צנוע בכאביו עד כי כמו ויתר על מתיו שלו.

סרטו של קלוד לנצמן הגיע לארץ. הוא הוקרן במוזיאון תל אביב בהקרנה רצופה של שבע שעות. אבא היה רק צריך לומר, "קניתי כרטיסים", והיה ברור לשנינו, כי כמו שאנחנו יושבים יחדיו, בכל ערב יום הזיכרון לשואה, לצפות בכל רגע ורגע העולה מן הטלוויזיה, כך נהיה בסרט, ובחסות החושך, עדיין אוכל לראות את דמעותיו הקטנות והבודדות. אני זוכרת, שהגב הציק לו באופן בלתי נסבל ומקומות הישיבה לא אפשרו לו למתוח את רגליו. אני זוכרת קטעים גדולים בהם נעצמו עיניי, ומתוך הלמות הרקות, שמעתי בתוכי שוב ושוב קול הקורא לי להתעורר ולהביט בו, באבא, וכשהתבוננתי ראיתי את עיניו הולכות וטובעות במסך, ורק לי המשיך לכאוב הגב בשבילו, עד שלאחר ההפסקה איתרנו מקום ישיבה אחר ויכול היה למתוח רגליו, אז הוקל לי.

חלפה שנה. לא ידעתי אם לבקש מאבי לבוא איתי. החלטתי, שמן הסתם לא ראוי הוא. בערב, ברוך האוהב שתמיד היה שמור לי אמר, "חשבתי שתבקשי ממני לבוא איתך". ואני ידעתי שגם האכזבה הצולפת הזו, תהיה מעתה מותכת וצרופה ליום השואה ואינהו נמחית כמותו. "אבל, חשבתי שזה יום השנה של סבא..." ניסיתי להשתיק את הצריבה האינסופית שנפרשה בי פתאום, "שנה שעברה זה באמת לא היה אפשרי, אבל השנה..." ניסיתי לומר לו שאני מצטערת, מאוד. עיניו ניסו לחייך אליי אך לא הצליחו להסתיר את האובדן.

"את יודעת ששמה של סבתך היה זלדה. היא נשלחה ממחנה המעצר דארסי למחנה ההשמדה ושם פגשה את חברתה הטובה ביותר. הן הבטיחו האחת לאחת שזו שתשרוד תקרא לנכדה האהובה שתיוולד לה בשמה. סבתך שרדה, שמך נושא את שם חברתה הטובה".

ביום השואה האחרון לזכרוני החי, אבא לא היה עוד, נסע לעיר הולדתו, פריס, ולא שב. פעם סיפרתי את שמי לידידי – "היית יכולה להיות זלדה", הוא אמר, "משוררת". גם בארון ספריי מהדהד אבא.

"מי שמתחיל בלשרוף ספרים, סופו שישרוף אנשים". ולאחר שהביא את כל האנציקלופדיות, פירושי התנ"ך, ספר האגדה, קונקורדנציה ואת ספרי המחזור והסידור, הביא אבא את כל הכרכים של עגנון. ואת ספר השירים של זלדה. ואני, ילדה בגיל הקריאה, לראשונה קראתי. את עגנון ואת זלדה. ואת ק. צטניק. וכשיצאתי מהחדר רועדת, מיהר אליי אבא ואסף אותי. "אני מצטער, ללוש", לחש אליי, "אם קשה לך מדי אל תקראי". אבל אני קראתי. הכל.

כלכל אדם יש לי שם שנתן לי אבא, ונתנו לי המתים כולם. וסיפורים יתומים מנצנצים בעיניים גדולות וירוקות. עמוקות.

אם הייתה זו סבתי, שהייתה נשרפת שם, במעשנות, הייתי יכולה להיות זלדה. משוררת.