אז ככה, אני מודה ומתוודה, הפניה ל"מחלקה ראשונה" היתה שלי. לא שאני מחסידות האתר, לא שאני מחסידות שום אתר. הרשת עבורי היא מפלט מרחשי ורעשי הבית השוקק חיים, "אמא באינטרנט" היא מילת המפתח לבת ה-4: "תעזבי אותי עכשיו ותסתדרי עם אחיך לבד". אין לי ספק שהיה זה ברגע של חולשה, ברגע של ביטחון עצמי שרק השד יודע מאיפה הוא נפל עלי.
חכמה גדולה שכמותי, בטוחה עד לשד עצמותי שהנה אני ורק אני אביא את הבשורה, אני ורק אני אספר לכולם את מה שהם עדיין לא יודעים, אני ורק אני אצליח להעלות חיוך ובת צחוק גם על חמורי-סבר גדולים ביותר שמדפדפים באתר הזה, למרות ועל אף יחסיי האמביוולנטים עם המחשב.
שתבינו, מעולם לא השתתפתי בפורומים למינהם (טוב נו, אחד, אבל בו כבר נדמה לי שקיבלתי חברות של כבוד). לא מגיבה לכתבות, לא שולחת מכתבים למערכת, לא מדסקסת באריכות את הכתבה האחרונה שקראתי ולא מתעקשת לגמור את העיתון עד אחרון מודעות האבל שבו. בקיצור אני לא בנאדם פעיל בענייני הא או חלילה דא. סיגלתי לי עמדה של משקיפה ואני די חיה בשלום עם זה. אז מה זה קפץ עלי? הרי אני בוודאי ובוודאי לא אחת שחושבת שמישהו שלא מכיר אותי ואת שם משפחתי, או לפחות יודע מתי יצאה לי שן ראשונה, ירצה לקרוא ויתעניין במה שיש לי לאמר. כל כתיבתי עלי אדמות הסתכמה תמיד במכתבים ומיילים ארוכים עד לעייפה לכל מיני חברים מקסימים שיש לי, שבחלומות הלילה שלי דמיינתי אותם שוקדים על החלפת כתובת או לחלופין מתעלמים ממני באלגנטיות וירטואלית. גם חבריי הוירטואלים מהפורום מקבלים ממני מכתבים באורך קילומטר וחצי, שנענים בתגובה מושקעת מאוד כמו "תודה" או "מסכימה איתך בהחלט".
היינו בביטחון הרגעי. הרי ברור שאחת מסיבותיו הידועות ביותר של בעל הביטחון העצמי הירוד להעז ולהציע את עצמו למשהו היא, כי הוא משוכנע בעשרות אלפי האחוזים שיצחקו עליו, שיגידו לו "לא", שינפנפו אותו מכל המדרגות, שיראו לו את הדלת עם השלט "יציאה", ובכך הוא יוכיח לעצמו שוב ושוב את מה שהוא תמיד ידע (כמובן שהוא משוכנע שאחרים ידעו את זה עוד לפניו) שהוא לא שווה הרבה. הבעיה מתחילה כשאומרים לו כן. כשמישהו לוקח את הכפפה שנזרקה ואומר: "יאללה לעבודה", בוא תראה לי מה אתה יודע. או אז המנועים משתתקים. המוח שקודם קדח ממחשבות והפעיל את אותו וריד עצבני ברקות, נרגע. ולא מפני שהוא בשיא הריכוז שלו, הוא פשוט מתרוקן. אם חשבתם שלריק אין צליל, אתם טועים. יש לו צליל ברור ביותר של שקט. כן כן, השקט הוא צליל. אולי לא בהגדרה הפיזיקלית מדעית שלו אבל אצלי בתוך הראש השקט מחריש אוזניים.
שלא תחשבו שלא התיישבתי ליד המקלדת כמה וכמה פעמים עם קפה על יד כמו עיתונאי אמיתי. ואז גיליתי אותם, את שניהם, את הריק ואת השקט. קודם בא הריק. מזדחל כמו כל דבר עלוקתי וטורף. וצליליו רמים וצורמניים שמזכירים בעיקר את הניסיונות לשאוב את הפינה הנחבאת בחדר הילדים שברור לי מעל לכל ספק שגושי אבק מסתתרים שם עד עצם היום הזה. רק אח"כ בא השקט. זה לא סתם שקט שמפציע שבריר שניה אחרי הצרחה היום יומית "שקט ילדים, חדשות" ושכמובן נמשך 4 ורבע שניות. זה גם לא השקט של 3 לפנות בוקר בכפר סקי נידח באלפים של שוויץ. זה שקט אחר. רועש. זה שקט שמודיע לך חגיגית שאין לך סיכוי. הריק שאב הכול לתוכו והחלל הוא כל כך עצום שהנוירונים מתנגשים בדפנות הגולגולת, התנגשות שחוזרת כהד עמום אצלך בתוך הראש. זה שקט שמודיע שגם אם סיימת את הקפה הרביעי על יד המקלדת, שום דבר טוב לא ייצא מזה היום. מקסימום הרעלת קפאין. כך חולף לו יום ועוד יום. או אז אתה עושה את הדבר ההגיוני היחידי. אתה משתפן. אתה חוטף רגליים קרות, אתה מתחבא מתחת לשמיכה ומתפלל שמישהו ישכח שאתה קיים בכלל, אתה בודק מחירים של החלפת מס' טלפון וכתובת אימייל, כרטיס טיסה לכיוון אחד או לפחות יציאה לחופשה ארוכה ארוכה במקום נחמד כזה שלא הרבה קורה בו, כמו תאילנד או אולי אינדונזיה. אתה משתתק. הביטחון העצמי שמילא אותך באותו רגע אומלל התנדף כמו הבושם ששמת שלשום. בהמצאותו של הריק מתפנה מקום, והרבה למחשבות חדשות, שמבלי לטרוח לאיים אפילו, משתלטות. מי אני? מי אני ומה אני? למה שמישהו עלי אדמות ירצה לקרוא את מה שאני כותבת? מה לי, מתבגרת שנושקת ל-40, שחייה נעים על מסלול המי מנוחות כבר שנים רבות (טפו טפו, חמסה חמסה רק שאמא לא תקרא את זה) שחיה לי חיים בורגניים לחלוטין, מגדלת באושר שני ילדים בריאים (שוב אותו טפו ואותה חמסה בבקשה) ששום רוע נוראי מלבד רשעותם של אי אילו מוכרים וזבנים וחוצפתם של העוקפים אותה בכביש מצד ימין, לא פקד אותה, ששום אסון אישי ושום מחלה זוועתית לא מקננות בה (לעת עתה - טפו וחמסה פעם שלישית), ויתרה מזו: שלא סובלת משום סלבריטאות למינה, שלא כתבה מעולם איזשהו מחקר ששינה משהו למישהו. מה יש לי לחדש לעולם? למה שמישהו יקשיב לי? למה שמישהו ירצה לבזבז מזמנו היקר (האימרה זמן הוא כסף היא אחת מאבני היסוד גם של הבורגניות שלי) ולקרוא דברים שלי? כי אני פה? כי מישהו נתן לי במה?
אני מודה שאני כן נהנית לקרוא את אותם טורים אישיים של נשים/גברים שמשתפכות/ים דפים על גבי דפים. הרבה פעמים הם מצחיקים אותי. לפעמים הם משמשים לי קרקע מוצקה לציטוטים למינהם בשיחות חברתיות - סוף סוף יש לי משהו מעניין להגיד, אז מה אם הוא לא שלי, אני לפחות יודעת איזה ציטוט לבחור. אני מקנאה. אני מקנאה באלה שמסוגלים לכתוב כתבות שמתהדרות בתיאורים של כלום אבל בדרך חיננית משהו גורמים לך לקרוא אותם בכל זאת. משהו בסגנון: קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, גרדתי באוזן וזה גרם לי לחשוב על מהות העולם, הופ טראח 200 מילים. אני מוריקה מקינאה על היכולת המופלאה של אותם אנשים לתפוס את תשומת הלב גם של עוברת אורח כמוני ולא לגרום לי לרצות להעביר דף. אני מקנאה באלה שמסוגלים לצעוק מעל דפי העיתון ולנעוץ צפרניים בכל מה שמעצבן ומכאיב. אני מקנאה באלה שיש להם היכולת לרתק אותי אפילו בתיבולי תיאורי הזיונים שלהם שלא אמורים לעניין אף אחד מלבדם. אני מקנאה בכל מי שיודע להגיד בדיוק את מה שהוא רוצה להגיד ובצורה כזאת שיהיה מי שירצה להקשיב לו.
אני, לא תמיד אני יודעת להגיד. לא שאין לי מה. השנים והזכות לגדול במקום סוער כמו ישראל מטביעים בכל אחד מאיתנו, גם אם הוא לא רוצה את היכולת לאמר דברים, כמובן וכמובן להביע דעה. הרי אנחנו עם שמדבר והרבה. אבל אני, כדי שיקשיבו לי לא יודעת לצעוק. אני לא יודעת להתווכח, אני לא יודעת לנעוץ צפרניים. כל מה שאני יודעת הוא לספר על איך שאני רואה דברים. ישראלית שחיה בחו"ל כבר די הרבה שנים. קצת תלושה מכאן ומכאן, חיה במין בועה של כאלה שהם פיזית כאן אבל לעולם לא יוכלו שלא להיות גם שם. מושא קנאתם של חלק (לרוב שלא בצדק) ושל אחרים מושא זלזולם (עוד יותר שלא בצדק). אני מאלה שנעלבו אישית כשלקחו מהם את התושבות ושום הסבר הגיוני לא ניחם אותם. אני מאלה שמרגישים שדווקא בגלל שהם התרחקו הם משתדלים לראות דברים יותר מקרוב, ולא כקלישאה, אלא כדי שהם לא ילכו לאיבוד. אני מאלה שבאו "לשלוש שנים ולא יום אחד יותר" והשלוש שנים התארכו מבלי לשים לב בכלל, וברגע שעבר המחסום הזה כבר היה ברור שאין מה לצאת בהצהרות. אני מאלה שדקה אחרי הנחיתה בארץ משילה מעליה יחד עם המעילים הכבדים כמה הבעות קפואות שנאלצה לפעמים ללבוש. אני מאלה שחושבים ויודעים שזה עושה טוב לכל אחד, ולא רק לישראלים, לחיות קצת במקום אחר, להפתח לדברים אחרים, להבין שיש צורת הבעה אחרת (למשל נניח, ככה רק לדוגמה קטנטנה - מ נ ו מס ת!). אני מאלה שכבר הפסיקה להתווכח באירועים חברתיים (במיוחד במסיבות החברה שדאגו תמיד לארגן עבורנו בכל חופשת מולדת) עם אלה שטענו נגדה לפעמים שקל לה לדבר כי היא שם. לא מפני שהם הצליחו לשכנע אותי אלא מפני שחלק מהם, אחרי שינויים בחברה ואחרי מאמצים ניכרים שלהם, עבר לפה או למקום אחר בעולם, ועכשיו סוף סוף הוא מבין על מה אני מדברת.
