סיום והתחלה

פעם, לפני אלפים שניים, חי רב (מורה) יהודי בארץ-ישראל שעתיד היה להשפיע על עתיד העולם כולו.

נצר היה למשפחה מיוחסת, עליה נמנים רות המואבייה ודוד המלך, ואפילו, כך נאמר, משיח-בן-דוד לביאתו אנו מצפים בכליון עיניים עד עצם היום הזה.

חיים צנועים הוא לא חי, קבוצה של חברים קרובים שהלכו אחריו כמו סומים באפילה, בנאמנות כמו של כלב לבעליו, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. נהג הוא לדבר אתם על דברים ברומו של עולם, כמנהג היהודים מאז ומתמיד. גם בימינו נהוג ששני יהודים בחדר ומניין דעות רווח. זה אומר הא, השני דא, וכך מתנצחים הם הלוך ושוב, רק לשם התענוג והפלפול.

היה עולה הוא למחצית ההר, ושם, במקום הצופה על הכנרת, כשההר משכשך רגליו בעדנה ובחדוות משחק בעוד המים מהבילים, היה נואם נאומים חוצבי להבות.

זוכרים אנו את אמו, את ילדותו, את הכבשים ושאר בעלי החיים איתם גדל ואותם אהב. עד היום מספרים על התנהגותו כלפי הזולת, אהבת האמת שאהב, כפי שרבי עקיבא היה אומר "ואהבת את רעך כמוך" (אצלו אהבה זו הייתה מוגזמת אפילו, עד כך כך קיצונית שאין אנו שוכחים אותה עד עצם היום הזה).

זוכרים אנו גם את משתה ערב ליל-הסדר, בחברת חבריו ואולי אף אשתו-אהובתו. כל כך הרבה סיפורי מיסתורין נרקמו מהלך אלפיים שנים, שנשאיר זאת ליד הדמיון הטובה של כל אחד ואחת. אותו ליל הסדר הונצח בתמונה, אחת מהמפורסמות ביותר בעולם ושמה יסגיר את זהותה: "הסעודה האחרונה".

מרוב סיפורים, ובשל הרצון העז למסד ולצור תדמית ייחודית, יוצאת דופן ואלמוות, אין בדיוק יודעים את שושלתו. קרי, יודעים מי הייתה אמו, וכאמור הוא נצר לשושלת המיוחסת ביותר ביהדות, אך מי היה אביו?

על כך עונים מיליארד אנשים באמונה שלמה: האב, הבן ורוח הקודש. הם בשלהם, ואנחנו יודעים: אחד משלנו הוא, יחיד ומיוחד, כמו כל אחד מאיתנו: "אור לגויים".

[רק הרשו לי לציין את המובן מאליו: אנו רואים את הנגר מנצרת כדמות היסטורית אך לא כבן האלוהים. עבורנו, התנ"ך מסתיים באות האחרונה בו - ומתחיל מיד מחדש - אין מוסיף ואין גורע. הברית החדשה היא הספר הקדוש לנוצרים, ומן הראוי להזכירם מדי פעם בפעם, ששורשיהם אצלנו, ובלעדינו, הם לא קיימים.]

פעם בשנה חוגגים לו יומולדת, החג הנחוג ביותר בעולם, הקדוש ביותר, אלא שכמו כל דבר אחר, גם יום זה התמסחר. זה הוא יום שמשך למעלה משלושה שבועות עומלים על מכירות, והכל לכבודו.

חג המולד הוא כמובן הרבה מעבר לקניות של מתנות (והחזרתן מיד לאחר החג), או המתנה עד היום שאחרי, שכן אז כל מה שקנינו שלשום עולה חצי מחיר וגם פחות.

חג המולד הוא חג שמהותו זורמת בעורקי האמריקנים, ואמריקה נוסדה מתחילתה כמדינה אדוקה, מאמינה.

דברים רבים השתנו, ולאו-דווקא לטובה. קיימת הפרדה בין דת למדינה, ומי נושא הדגל להקפיד על ולדרוש את זו ההפרדה? כמובן שגוף יהודי (הליגה נגד השמצה). ההסברים שלהם מפורטים, חוברות שלמות הם פרסמו, אך אותי הכל מבלבל, מטריד, משאיר חסר מנוח, כועס וזועף. שיפסיקו להם היהודים להתערב בכל רקמות החיים כאן בארה"ב.

בנוסף, האופנה המחייבת בשנים האחרונות היא להיות "פוליטיקלי קורקט," לא לסטות שעל ימינה או שמאלה מהמקובל. אוי לנו אם נעליב את זו או נפגע ברגשות הסופר-עדינים של הזולת, חייבים אנו לנסות להבינו, לקבלו כפי שהוא, להסתגל לכל גחמותיו ודרישותיו.

כך קרה שחג ההודיה נהפך ל"חג האסיף" ואת קריסטמס סירסו, הס מלהזכיר את שמו. עד כדי כך הצליחו הסופר-ליברלים במלאכתם שהאותות נראים בכל מקום.

במייסיז, רשת חנויות שפעם היו מקושטות לכבוד החג, הצבע האדום-לבן-ירוק שלט בכל (משקיות-מתנה המפרסמות את שם הרשת לסידור המוצרים והתפאורה במחלקות השונות) וברקע התנגנו מנגינות החג, ניתן למצוא היום רק שרידים בודדים לאותו עבר חם, מזמין ומפואר של פעם.

במקדונלד'ס לא שמעו על קריסטמס, לפחות לא בא במידה שרשת אין-אנד-אווט מקבלת את פניו. כל עטיפה של המבורגר וכל שקית של אוכל מראה לנו את סנטה על המגלשה המובלת על-ידי צביים ושלל ברכות לחג הנקרא בשמו - בעוד שבכל מקום אחר "הס מלהזכיר!"

בדרום קליפורניה בה אני נמצא, תחנת רדיו אחת של מוזיקה קלאסית. פעם היו שתי תחנות בלוס אנג'לס רבתי, היום נשארה רק אחת, והיא חלק מאוניברסיטת דרום קליפורניה. אסיר תודה אני להם שמאז תחילת דצמבר, ואולי אף מיד אחרי חג ההודיה, התחילו לשדר מוזיקת חג המולד.

מדי בוקר בבוקרו, אצלנו מתחיל היום - לחילוניים ולדתיים כאחד - בקריאת "שמע", וכאן בדרום קליפורניה בצלילי חג המולד.

ככלל, החנויות בחג המולד עדין סגורות, אך רשתות רבות לא מתביישות ופותחות את דלתותיהן לקהל הרחב כבר בחצי היום.

לאט-לאט הולך ונשחק החג, וכה חבל.

אך פה ושם עדיין ניתן למצוא הדים של אותם צלילים חמים, מנגינה המתפשטת וגורמת לנו להרגיש טוב כלפי עצמנו, משפחתנו, שכנינו וכל אדם זר שאין אנו מכירים אפילו.

ברשת הבנייה והבית "הום דיפוט", לדוגמה, מצאתי תור של אנשים הממתינים ל"גיזום" והכנת עצי חג המולד שהם בחרו. מתחם עצום מתוך מגרש החניה הפך ליער ריחני להפליא של עצי אשוח, וילדים ומבוגרים כאחד טיילו בין המחוזות השונים, פה מודדים, שם מתפעלים, כאן נעצרים לשוחח ושם להעלות זכרונות.

משפחות עם שיער בלונדיני, משפחות עם צבע עור שחור, משפחות לטיניות, ערב רב שממנו עשויה המדינה הזו, כולם כאחד עולצים ושמחים על מלאכת בחירת עץ האשוח.

זו שמחה מהולה בעצב, שכן חג משפחתי הוא זה, וזוכרים הם את אלו שאינם, ורואים הם אותם באים ומבקרים, מלווים אותם במלאכת הבחירה, משתתפים בשמחה של חג המולד ועוד מעט קט גם בהצבת העץ ובקישוטו, הכנתו לקבל את פני החג.

עשיתי סיבוב, שיכור מהריח, ההמולה מסביבי והשמחה העצורה, ולרגע שכחתי את כל הנסיונות לבטל ולמזער, להסיר ולהרחיק את חג המולד.

ארץ נפלאה היא ארה"ב, ואושיותיה איתנות, שכן חצובות הן באמונה שלמה, אמונה תמימה במשיח, שלפיה כבר היה ועוד עומד לחזור.

קר השנה, קור מקפיא עצמות לילה אחר לילה וגם הימים לא מתחממים לאזור הנעים אליו אנחנו רגילים, ואני איני יודע איך כל חסרי הבית מצליחים לשרוד. למי שטוען "מזג האוויר פה נוח, ראה מה קורה במקומות אחרים," זו אפילו לא נחמה פורתא. גם 12.4 מיליון הדולר שראש עיריית לוס אנג'לס גייס או תקצב לטובת חסרי הבית הספיקו בדיוק למסיבת פוליטיקאים, מקורבים ופקידונים-ביורוקרטים, ולהודעה אחת לעיתונות שריחפה לשנייה, פרכסה, נחתה והתרסקה כלא הייתה.

ספרו לאותו חסר בית שישן בתחנת האוטובוס בפינת שדרות בוורלי ורוברטסון, ליד קופי בין מכאן וסטרבקס מנגד, שבעצם לא כל כך קר ויש כל כך הרבה כסף לעזרה - עבורו ממש. זה אולי יעבוד בשלוש הדקות הראשונות, ואז הקיפאון מתחיל לפשוט בגוף, שלא יודע איך להלחם יותר והופך לנציב קרח, גל סמרטוטים שבתוכו אדם בשר ודם, אדם שכבר לא יודע אם טוב יותר להתהפך בקבר, עמוק באדמה, בין זוחלים למים מחלחלים, או לשבת שפוף ראש על ספסל קר או על המדרכה הקרה עוד יותר. קור מקפיא. חודר עצמות.

בבוקר אני עובר ותמה שהוא עוד בחיים. אני רועד מקור, ופשוט איני מבין.

לא רחוק משם "קבועים" נוספים, באותו מסלול בו אני עובר. לבי נכמר, ואני מבין אחרי דקות ספורות בלבד בחוץ עד כמה כל הטיעונים מתפוגגים כלא היו ברגע שקר, ומרגישים רעב ומחסור, ועבר, גם אם הוא היה חם ומשביע, מסביר פנים ומלבב, הוא בגדר חלום שלא מצליח להוציאנו מהמר של הרגע, מהקור, הכפור, הרעב, הכעס שמתחלף כל דקה עם רחמים עצמיים ושנאה לעולם כולו, וחוזר חלילה.

12.4 מיליון דולר, אך בעיני רוחי רואה אני כל איש ואישה, ואת מר גורלם, בעוד אנחנו נוסעים במכוניות מחוממות, לבושים שכבות בגדים נקיים וחמים, אופנתיים וגנדרניים, עם כוס קפה מהביל שעלה ארבעה דולרים או אף יותר, כשברקע מתנגנים להם צלילי ומנגינות החג.

איזה עולם משונה זה, איזה עולם אכזר.