אני מודה על ההזדמנות לומר דברים אחדים באירוע זה לכבוד השקת ספרם של רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני על דיוקנה של השפה העברית המשפטית. הקריאה בספר הייתה מבחינתי חוויה מענגת. הספר מעלה על נס כתיבה פשוטה ובהירה וכותביו "נאה דורשים ונאה מקיימים" שכן הספר מצטיין בפשטות ובבהירות הניסוח לצד היותו מעמיק, שנון, מעניין, קולח ומתובל בהומור לא מבוטל.

1. אחת השאלות המעסיקות אותנו כשופטים היא, מטבע הדברים, השאלה מהו פסק דין טוב ואיך כותבים אותו. לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה היא - פסק דין טוב הוא פסק דין הקובע תוצאה משפטית נכונה, הנסמכת על הדין ועל ניתוח ראוי של הממצאים והמסקנות העולים מן הראיות והטיעונים שהציגו בעלי הדין. אך דומני, כי כתיבת פסק דין טוב מחייבת התייחסות מודעת לרובד נוסף של מאפיינים ואיכויות הנוגעים לא רק לתוכנו של פסק הדין במובן המהותי והמשפטי של המילה, אלא גם לאופן שבו נכתב פסק הדין, לשפה ולסגנון שבהם הוא נכתב, לאורכו וכן למבנה שבו הוא מעוצב.

על כן, ככל שאנו כשופטים חותרים לכתיבה טובה של פסקי דין, מן הראוי כי נקדיש מחשבה בתהליך הכתיבה של פסק הדין לא רק לתוכן המשפטי ולתוצאה האופרטיבית של פסק הדין, אלא גם להיבטים הנוספים הללו, דהיינו - למבנה של פסק הדין, ולסגנון והשפה. זאת מתוך הכרה בכך שהיבטים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מחומרי הגלם המרכיבים פסק דין טוב.

2. ואכן, בשנים האחרונות החל המכון להשתלמות שופטים לקיים השתלמויות שנתיות לשיפור מיומנויות הכתיבה של פסקי דין בהיבטים אלה, מתוך הבנה כי מדובר בנושא חשוב ובמלאכה שלימוד היא צריכה. באותן השתלמויות אנו נעזרים, בין היתר, במתודולוגיה שהתפתחה בעולם הרחב ובעיקר בקנדה אשר בהשראתה ייסדנו, השופט יגאל מרזל ואנוכי, לפני כשבע שנים את ההשתלמות בנושא כתיבת פסקי דין. באותה השתלמות הזדמן לי לשמחתי לפגוש את רן לוסטיגמן, המעביר בה יחד עם עו"ד דנה פאר הרצאה מרתקת וחשובה הנוגעת ללשון ותחביר בכתיבת פסקי דין.

3. בספרם מפליגים רן ומיכל בשבח השפה הפשוטה ובפרק השני שכותרתו "השפה הפשוטה: הזמנה לשינוי" הם מזכירים לא מעט דברי ביקורת וקצף שיצאו על השפה המשפטית מאז ומעולם גם מצד אנשים שידעו דבר או שניים על כתיבה. כך למשל כתב ג'ונתן סוויפט, שחיבר בין היתר את "מסעי גוליבר" כי "יש לעדה הזאת [עדת המשפטנים] שפת לועז, לשון עילגים מיוחדה אשר לא ישמענה כל בן תמותה זולתם". ביקורת זו שעיקרה, כי המשפטנים הם מין חבורת סוד מוחלט בהחלט הדוברים שפה שאינה מובנת ואינה נגישה לבני תמותה אחרים, היא כך נדמה לי הביקורת הנפוצה ביותר הנשמעת נגד השפה המשפטית. כפי שמדגים היטב הספר החדש שאנו חוגגים היום את השקתו, זוהי למרבה הצער ביקורת מוצדקת ונכונה שראוי לתת עליה את הדעת.

4. מה ניתן לעשות כדי לתקן ולשנות את דיוקנה הלא מחמיא של השפה המשפטית?

ככל שבפסקי דין עסקינן, קהל היעד הראשון שאליו נכתב פסק הדין הוא בעלי הדין בתיק הנתון, וברוב המכריע של המקרים עניין לנו בבעלי דין שאין להם השכלה משפטית. על כן דומני כי אנו כשופטים מחויבים לעשות מאמץ כן ואמיתי במטרה להוציא תחת ידינו מסמך הדובר ככל הניתן ב"לשון בני אדם", אותו יוכל בעל הדין לקרוא ולהבין גם ללא תיווכו של עורך הדין המייצג אותו, ככל שיש כזה.

5. מהן נקודות התורפה בכתיבה המשפטית בכלל ובכתיבת פסקי דין בפרט, אשר מן הראוי לאתרן ולטפל בהן ? הספר סוקר שורה ארוכה של נושאים הטעונים שינוי ושיפור בהקשר זה ובזמן שהוקצב לי לא אוכל כמובן לעמוד על כולם, אך ארצה להתמקד בשני עניינים הראויים בעיניי להדגשה יתרה. האחד נוגע לפשטות ולבהירות של הכתיבה והשני נוגע לאורכם של פסקי הדין.

הגישה לפיה ראוי להם לפסקי הדין שידברו בלשון בני אדם, יש לה הד בכתיבה מחקרית השייכת לזרם של "משפט וספרות" והמבקשת לקחת שיטות ומונחים כמו "נרטיב" מתחום הספרות וליישמם על ניתוח טקסטים משפטיים, בין היתר, במטרה להתחקות אחר טיבה של הרטוריקה המשפטית כרטוריקה מכוונת המוליכה אל המסקנות שאליהן מגיע בית המשפט. ג'יימס וייט, אחד החוקרים האמריקנים המובילים בזרם המחקרי של "משפט וספרות", שהוא פרופסור למשפטים, מבקר ספרות וגם פילוסוף, הגדיר את המשפט כ"מקצוע של מילים" אשר בו על הדוברים לדבר ב"שפה של הקהל", בציינו כי נדרשת שפה משפטית שתהא רלוונטית הן לבעלי הדין והן לקהילה המשפטית.

מלומדים רבים אף רואים את פרקטיקת "הסיפור" הלקוחה מדיסציפלינה של יצירה, כפרקטיקה מרכזית במשפט, תוך התייחסות לפסקי דין כאל טקסטים דמויי יצירות ספרותיות. על-פי תפישה זו, הדרך אל הסיפור שאותו מספר השופט בפסק הדין זרועה שרשרת של סיפורים שקדמו לפרק פסק הדין. כך, הלקוח מספר סיפור לעורך דינו, עורך הדין מספר את הסיפור באולם בית המשפט במטרה לשכנע את השופט, העדים מספרים את הסיפור מנקודת מבטם, עורכי הדין עורכים את סיפורי העדים ואת הראיות לסיפור המסופר בסיכומיהם והשופט כותב בפסק דינו את הסיפור המוסמך והרשמי של המקרה, אם כי לעתים סיפור זה נכתב מחדש על-ידי ערכאת הערעור, ובימינו הוא נכתב לעתים בנפרד גם על-ידי התקשורת.

6. האם השופט או השופטת הם אכן סוג של מספרי סיפורים? האם "הכתיבה הסיפורית" היא המתכונת הנכונה להנגשת פסקי הדין וקירובם אל לשון בני אדם? למרות נקודות ההשקה שניתן למצוא בין כתיבה ספרותית לכתיבת פסקי דין, חשוב לזכור שפסק דין איננו יצירה ספרותית. פסק הדין הוא מסמך בעל משמעות נורמטיבית מחייבת, הוא כבול לעובדות ולטענות המובאות בפני השופט ולחוק שאותו על השופט או השופטת ליישם על המסכת העובדתית הנתונה.

עוד יש לזכור, כי הסופר - בניגוד לשופט - עתותיו בידיו והוא חופשי בדרך כלל להקדיש תקופות ארוכות לכתיבת יצירותיו, בעוד שהשופט נתון בסד זמנים והוא מחויב ליתן את פסקי הדין בתוך פרק זמן סביר. יש אף הסוברים, כי פסק דין לא נועד כלל לבטא את הכושר היצירתי ספרותי של מחברו ולהיות אוביקט של הנאה אסתטית. על-פי תפישה זו, נועד פסק הדין למלא תפקיד בתחום המשפט הקרוב לתפקידו של דבר חקיקה ועל כן הספרותיות והאסתטיות שבניסוח פסק הדין עלולים לפגום בתוכנו.

אני חוששת כי תפישה קטגורית זו עלולה להותיר אותנו עם טקסטים "רזים" המנוסחים בשפה משפטית מקצועית, יבשה, חסרת חן והשראה, וספק בעיני אם היא ראויה לאימוץ באופן גורף. פסקי דין אינם חוקים ואינם מאמרים אקדמיים, הם עוסקים באנשים וככאלה מן הראוי כי ניתן יהיה למצוא בהם לחלוחית סיפורית-אנושית, אשר תשקף את העובדה שהאנשים שעליהם ואליהם נכתב פסק הדין, עמדו לנגד עיני השופט בכותבו אותם.

עם זאת, אני סבורה בהחלט כי בכותבנו פסקי דין, אל לנו לקדש את האסתטיקה ולחתור אליה כערך לעצמו. במילים אחרות, וכפי שמציינים גם רן ומיכל ב"מדריך הבזק לכתיבה משפטית בהירה" באחד מפרקיו של הספר - המרכיבים העיקריים והחשובים של פסק הדין הם תוכנו והתוצאה האופרטיבית שאליה הוא מגיע, ואילו הצורה והסגנון נועדו לשרת את התוכן ואין לראות בהם מטרה העומדת לעצמה. בהקשר זה יפה ומאיר עיניים הסיפור המובא בספר על דברים שאמרה סבתו של השופט מישאל חשין המנוח לאביו שניאור זלמן, אשר כידוע היה אף הוא שופט של בית המשפט העליון, וכך אמרה: "שניאור זלמן, אני מכירה את תכונתך ואת חולשתך ליפי הסגנון, אבל הישמר נא בני שלא תתלה אדם בשביל יפי הפסוק!".

7. עמדנו, אפוא, על כך שפסק דין טוב מן הראוי לו שייכתב בפשטות ובבהירות. אך אל לנו לערב חלילה בין פשטות לפשטנות. על כך כבר אמר אלברט אינשטיין: "אם אינך יכול להסביר את זה בצורה פשוטה, אתה פשוט לא מבין את זה מספיק טוב". באומרי פשטות אני מכוונת, אפוא, לפשטות במובן הטוב ולעתים הגאוני של המילה. את הגאונות שבפשטות ניתן למצוא לא רק אצל אלברט אינשטיין אלא גם אצל יוצרי ספרות כמו ויסלבה שימבורסקה, זוכת פרס נובל לספרות, ולאה גולדברג שלנו, שיצירותיהן עומדות במבחן הדורות בזכות פשטותן הגאונית.

8. עניין נוסף שיש לשקוד עליו אם ברצוננו לכתוב פסק דין טוב הוא הימנעות מארכנות וטרחנות. אמנות הקיצור היא אכן אמנות והיא מצריכה השקעה, אך זוהי השקעה כדאית אם ברצוננו להוציא תחת ידינו מסמך שיהיה ידידותי לקהלי היעד שלו ושקוראיו ישרדו את מלוא אורכו מתחילת פסק הדין ועד סופו בלא להתייגע ולחדול.

בחתירה לכתיבה של פסקי דין קצרים, מן הראוי על כן להימנע מהפניות ומציטוטים שלא לצורך וכן מאמרות אגב העלולות לטשטש את הגבול בין עיקר פסק הדין וההכרעה שבו ובין חלקים הנכתבים למעלה מן הצורך. אכן, להשקפתי מן הראוי, ככלל, שהשופט בכותבו את פסק הדין לא ירבה בשיטוטים אל מחוץ לשדה המריבה שבין בעלי הדין ולא ירבה באמרות אגב שאין להן בסיס בעובדות המקרה הקונקרטי אשר לגביהן לא נשמעו טענות מפי בעלי הדין. מרתק בהקשר זה לעיין בדברים שכתב פרופסור בנימין אקצין כבר בשנת 1954 באומרו:

• חוזרת החולשה, שכמעט ונהפכה להרגל אצל שופטי בית המשפט העליון בישראל, לדון לגופה של טענה בלי שקודם לכן יחליטו אם אותה טענה לעניין... ועדיין מרבים שופטינו להעניק לנו בפסקי דיניהם שפע של אימרות-אגב ושל מחקרים מעניינים אבל לא לעניין. פסק דין טוב אינו צריך למסור לקוראיו את השקלא וטריא שבמוחו של השופט ולא את מהלך מחשבותיו והאסוציאציות שלו לפני הגיעו למסקנתו, כעין ספר של מרסל פרוסט המפרט לקורא כל שלב ושלב במחשבות המחבר... אין לראות בפסק הדין הזדמנות לכתוב עבודת מחקר מתוך בקיאות במקורות.

דברים כדורבנות!

לתשומת ליבכם, ביקורת נוקבת זו נכתבה על פסק דין ביאלר שניתן על-ידי השופט שמעון אגרנט בשנת 1953 והחזיק 14 עמודים בסך-הכל. אם על פסק דין באורך כזה ראה פרופסור אקצין לדון את בית המשפט העליון ברותחין, נקל לשער לצערי את עוצמת הביקורת שהיה משמיע אילו היה רואה את אורכם של פסקי הדין הנכתבים כיום.

9. אכן ההבחנה שעליה עמד פרופסור אקצין בין פסק דין למאמר חשובה היא, ועלינו לעשות כל מאמץ שפסקי הדין לא יידמו למאמרים, משום שמאמרים משפטיים עוסקים בדרך כלל בתיאוריות משפטיות מופשטות ובפיתוחן, ואילו פסקי דין עוסקים באנשים. על כן, מדובר בשתי מאטריות שונות לחלוטין, אשר חשוב להבחין ביניהן מחשש ששופט הכותב פסק דין תוך חרישת תלמים עמוקים מדי בשדות התיאוריה, עלול חלילה לקפח בשל כך את ההעמקה הנדרשת בעניינם הקונקרטי של בעלי הדין בשר ודם שבהם אמורה ליבת פסק הדין לעסוק.

ואולם, כידוע כל שופט מגיע אל כס השיפוט כשהוא נושא עימו מטען מקצועי ואישי, ומטבע הדברים "בית הגידול" של השופט משפיע גם על סגנון כתיבתו ועל מבנה פסקי הדין שלו. כך מי שמגיע אל השיפוט מן הפרקטיקה כליטיגטור ואמון על כתיבת כתבי טענות, ניחן בדרך כלל בחוכמת המעשה ומטבע הדברים יקבל הדבר ביטוי בסגנון כתיבתו שיהא, כך ניתן להעריך, פונקציונאלי וממוקד מטרה. לעומת זאת, מי שמגיע אל כס השיפוט מן האקדמיה, ייטה מטבע הדברים לסגנון כתיבה שאפיין אותו כאיש אקדמיה על כל היתרונות והחסרונות הגלומים בכך.

בהקשר זה חשוב לי להדגיש כי שמירה על סגנון אישי בכתיבת פסקי דין אינה פסולה בעיני וחלילה לנו מלהטיף לתבניות קבועות, אחידות וידועות מראש לכתיבת פסקי דין. אין פס ייצור כזה וכבר נאמר כי הסגנון הוא האדם. על כן חשוב בעיני מאוד שכל שופט ושופטת ישמרו על עצמאותם גם בהיבט הסגנוני, אך לא יזיק כהערת אזהרה בהקשר זה אם מידת הענווה תעמוד אף היא לנגד עינינו בתהליך הכתיבה. עלינו השופטים לזכור, כי אנחנו איננו גיבוריו של פסק הדין הנכתב ועל כן להשקפתי אין זה נכון שהשופט או השופטת יכניסו את עצמם אל תוך פסקי הדין בנימות אישיות מדי.

אינני בטוחה כי פסק הדין שאנו כותבים הוא פלטפורמה להעלאת זכרונות אישיים, לדברי פרידה או להגיגים פילוסופיים כלליים. אשר לפואטיקה ולציטוטים מתוך ספרות יפה שאנו נתקלים בהם לעתים בפסקי דין: אף שאין בכך פסול כמובן, דומני כי מן הראוי להקפיד גם בעניין זה על מינון נכון ולשמור ציטוטים כאלה למקרים מיוחדים ונדירים המצדיקים זאת.

10. לסיכום, ובתשובה לשאלה שהצבתי בפתח דבריי - מהו פסק דין טוב? ניתן לומר כי על-מנת שאנו השופטים נוציא תחת ידינו פסק דין טוב, יש להקדיש מחשבה והשקעה לא רק לתוכנו המשפטי ולתוצאתו של פסק הדין. עלינו לחתור לכתיבה בהירה ופשוטה, ממוקדת אך מנומקת ומשכנעת אשר יהא בה, בין היתר, כדי לאפשר לצד שהפסיד בדין להבין מדוע העדיף בית המשפט את עמדת הצד שכנגד בסכסוך אזרחי, ומדוע הרשיע או זיכה את הנאשם בהליך פלילי.

כתיבה המתאפיינת בתכונות אלה אכן מצריכה תהליך מודע ומושקע המתייחס לא רק לשאלה מה ייכתב בפסק הדין אלא גם לשאלה איך ייכתב פסק הדין, ואני מאמינה כי אם נקדיש לכך מחשבה רבה יותר ונחתור לניסוח פסקי דין המדברים, ככל הניתן, בלשון בני אדם, נקדם בכך את נגישותם לבעלי הדין ולציבור בכללותו, ומערכת המשפט תצא אף היא נשכרת.