ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי זהותו של האיש. על-פי גירסה אחת הוא היה יהודי אשכנזי יליד מצרים. על-פי גירסה שנייה הוא היה בן למשפחה ספרדית מיוחסת מצפון אפריקה. על-פי גירסה שלישית הוא היה יהודי תימני, ועל-פי גירסה רביעית הוא היה יהודי חבשי. על-פי גירסה חמישית הוא היה מצאצאי עשרת השבטים בהודו.
אז אשכולי כתב במחקרו "סיפור דוד הראובני", שהראובני הציג עצמו כבן המלך שלמה שנפטר וכאחיו הצעיר של יורשו של האב, המלך יוסף, המושל במדבר חבור על 30,000 בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה. אשכולי הגיע למסקנה שהראובני היה יהודי אשכנזי ומתחזה.
אביגדור שחן בספרו "אל עבר הסמבטיון, מסע בעקבות עשרת השבטים" מסתמך על תעודה מהמאה ה-16, הכתובה בעברית, שנשלחה ע"י ראשי קהילת קוצ'ין (קהילה של תימנים שהגיע במאה ה-12 מתימן) לבית הכנסת באמסטרדם. שם נכתב שקבוצות מקרב צאצאי עשרת השבטים, שהוגלו ע"י אשור ממלכת ישראל, שחוסלה בשלהי המאה ה-8 לפה"ס, הגיעו בנדודיהם לחוף המערבי של הודו והתיישבו שם. שחן מביא לחיזוק גירסה זו 4 לוחות מתכת בשפה הטמילית, העוסקים בהענקת זכויות ליוסף הראבן ולצאצאיו. הלוחות תורגמו בשלהי המאה ה-8 על-פי הוראת המושל ההולנדי של קוצ'ין, שגילה את קיומן של הלוחות. החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי התאריך של הלוחות - המאה ה-3, או סוף המאה ה-4, או המאה ה-9 לספירה - אבל קיימת הסכמה שמדובר בהקמת ישוב של ישראלים באזור מלבר בחוף המערבי של הודו.
במאה ה-16 השתלטו המוסלמים על האזור ולאחר הכיבוש המוסלמי סבלו צאצאי עשרת השבטים מרדיפות דתיות, והראובני נשלח לאירופה ע"י הקהילה של בני ישראל ב-1524 על-מנת לשכנע את האפיפיור ואת מלך פורטוגל לארגן צבא וצי במימון יהודי אירופה, כדי להילחם נגד המוסלמים בהודו וכן כדי לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים ולאפשר לבני ישראל לחזור לארצם.
את המידע אל מי לפנות באירופה קיבל הראובני בתחנת המסחר- המבצר - הפורטוגזית ליד קוצ'ין. לאחר שקיבל הדרכה יצא הראובני למסעו מצויד בהמלצות מתחנת המסחר- המבצר- הפורטוגזית. שחן מסביר בספרו כיצד התגבשה התוכנית בעזרתם של אנוסים ששרתו בתחנה ובצי המלכותי הפורטוגזי ושהו בתחנת המסחר הפורטוגזית.
לאחר יציאתו של הראובני למסעו נערך טבח בבני ישראל, שמנו לפני הטבח, על-פי עדותו של ההיסטוריון אלקן.נ.אדלר 80,000 נפש. לאחר הטבח נותרו בחיים כ-5,000.
מסלול מסעו של הראובני היה מהודו מזרחה לא"י ומצרים ומשם לאירופה. בעזה הוא נפגש עם נכבדים יהודים ואמר: "אני יהודי, וגם אבי מלך שלמה ואחי יוסף המלך גדול ממני, במדבר חבור על שלשים רבוא".
בגירסתו של שחן קיימת בעיה: מצד אחד הוא טען שהראובני הגיע מהודו היכן שהשתקעו צאצאים מעשרת השבטים, ומצד שני הוא מסתמך על גירסת אשכולי שמוצאו של הראובני מחבור. מסתבר ממחקרו של שחן שבין המאה ה-5 לספירה לשלהי המאה ה-6 לס' התקיימה בין צפון מערב אפגניסטן לימת ארל אימפריה בשם ממלכת נפתלי, שהוקמה ע"י צאצאים משבטי נפתלי, דן, אשר וזבולון, וכללה את מעבר חיבר בין אפגניסטן לאוזבקיסטן. שחן מתבסס על מספר מקורות יהודיים ולא- יהודיים המאשרים את קיומה של ממלכת נפתלי- ממלכת נפתליטוס, ממלכת אפתליטס, ועוד.. בנימין מטודלה, שערך מסע באזור בשלהי המאה ה-12 לספירה סיפר בספר מסעותיו על צאצאים משבטי ראובן, גד ומנשה שחיו בשכנות לממלכת הנפטליטים, באזור חיבר. ד"ר יוסף וולף עבר באמצע המאה ה-19 במעבר חיבר בדרכו לבוכרה באוזבקיסטן ונתקל בשודדים ששדדו את השיירה והחלו להרוג את נוסעיה. כאשר ראה וולף שקיצו קרב הוא קרא "שמע ישראל", ולתדהמתו הפסיקו השודדים מיד את ההרג והזמינו את אנשי השיירה לאוהליהם. בהגיעו לבוכרה אישר רב הקהילה שמדובר בצאצאים של שבטי ראובן, גד ומנשה שחיו באזור ושכחו את מוצאם, אבל זכרו את תפילת "שמע ישראל".
יתכן, שניתן ליישב את הסתירה בכך שבני עשרת השבטים שהשתקעו בהודו הגיעו לשם מאזור חבור - חיבר, והראובני אמר את דבריו בניסיון להרשים את שומעיו, אבל שרידי שבט הראובני שהוא השתייך עליהם נדדו להודו, לאחר חורבן ממלכת נפתלי. זוהי, כמובן, השערה בלבד, אך יש לה בסיס היסטורי.
תחנתו הבאה של הראובני, בהגיעו לאירופה, הייתה ונציה. שם נפגש עם בני הקהילה היהודית . משם נסע לרומא להיפגש עם האפיפיור ועשה את השבת עם בני הקהילה היהודית. הוא הציג עצמו כאחיו של מלך ישראל המולך על תשעה מעשרת השבטים במדבר חבור. הפגישה עם האפיפיור קלמנטוס ה-7 הייתה מוצלחת. לאחר שהראובני הסביר לאפיפיור את מטרת בואו צייד אותו האפיפיור במכתב המלצה למלך פורטוגל ושלח אותו לליסבון.
הראובני הגיע לפורטוגל ב-1525. כאשר ירד הראובני מהאוניה בנמל ליסבון הוא התקבל בהתלהבות עצומה על-ידי משלחת של "נוצרים חדשים", שהיו, למעשה, אנוסים. כל יהודי פורטוגל אולצו להתנצר ביום בו פג האולטימטום שחייב אותם לעזוב את פורטוגל עד סוף אוקטובר 1497, באיום שמי שלא יעזוב יחויב להתנצר. המלך מנואל הראשון( 1495 - 1521) נאלץ להוציא את הצו כחלק מהסכם נשואים של בנו עם בתם של פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, אבל לא היה מעוניין בעזיבתם בשל חשיבותם בתחומי הכלכלה, הפיננסים, הרפואה ועוד... לכן, פתח בפניהם רק נמל אחד ליציאה ורובם לא הצליחו לצאת במועד. המלך אף הוציא חוק שאין לחטט בחייהם של הנוצרים החדשים למשך 20 שנה. החוק הוארך אח"כ ב-20 שנים נוספות, אך ב-1536 החלה האינקוויזיציה לפעול בפורטוגל.
בואו של הראובני עורר התרגשות רבה בקרב האנוסים שראו בו משיח שבא להושיעם, למרות שהוא לא הציג עצמו ככזה. העובדה שהוא היה מצויד במכתב מהאפיפיור והתקבל בכבוד בחצר חואן השלישי מלך פורטוגל (1521 - 1557 ) גרמה להם להתעלם מכללי הזהירות ולחשוף את יהדותם. דייגו פירס, בן אנוסים, שהיה מזכירו של המלך התלהב עד כדי כך בעת ביקורו של הראובני בארמון המלך, עד שהחליט לעזוב את משרתו, שינה שמו לשלמה מולכו, הכריז בגלוי על יהדותו והפך לנושא כליו של הראובני מתוך אמונה שמדובר במשיח. המלך זעם על מעשהו של מזכירו ומולכו נאלץ לברוח לסלוניקי.
הראובני הציע למלך פורטוגל לארגן צבא נוצרי שאליו יצרף הראובני צבא מצאצאי עשרת השבטים. כמו-כן, הוא הציע למלך להעמיד את הצי הפורטוגזי, מצויד בתותחים ונשק לרשות המשימה לגרש את המוסלמים מהודו ומארץ הקודש.
מלך פורטוגל גילה, בתחילה, עניין בהצעתו של הראובני, לאחר שבדק עם נציגיו בתחנת המסחר בהודו אם, אכן, יש שם קהילה של בני ישראל. אבל, בסופו של דבר החליט המלך להיפטר מהראובני. נראה ששני שיקולים הביאוהו להחלטה זו: השיקול הראשון היה גילויי ההערצה כלפי הראובני בחוגי ה"נוצרים החדשים" וחשיפת יהדותם. הדבר עורר דאגה בחצר המלך וזעם בחוגי הכנסייה. כאשר יזם הראובני הקמת בית כנסת ורבים מהחוזרים ליהדות בגלוי הגיעו להתפלל, אסר המלך את המתפללים. אומנם המלך שחרר אותם בעקבות שתדלנותו של הראובני, אבל, הלחצים מצד הכנסייה הכריעו. יתר על כן, באותם ימים ניהל חואן השלישי מו"מ עם האפיפיור קלמנטוס ה-7 על הקמת אינקוויזיציה בפורטוגל. השיקול השני, היה קשור בהתפתחויות בהודו. המלך קיבל ידיעה מקברניטי הצי שלו, שחזרו מהודו, שהמוסלמים כבשו את המבצר הפורטוגזי וערכו טבח ב"בני ישראל השחורים". המלך הבין, שהראובני לא יוכל לגייס את הצבא שהבטיח וכתוצאה מכך איבד הראובני את ערכו בעיני המלך. שני השיקולים הללו הביאו בסופו של דבר לגירושו של הראובני מפורטוגל, בסביבות 1529 - 1530.
הראובני לא השלים עם כישלון שליחותו בפורטוגל וניסה לשכנע את הקיסר קרל ה-5 לאמץ את תוכניתו, אך הקיסר לא האמין לדבריו ושלח אותו לספרד, שם הוא הוסגר לידי האינקוויזיציה. ב-8 לספטמבר 1538 הוא הועלה על המוקד בטכס אוטו דה פה, בעיר וירינה.
כיום, אין ספק שהייתה קהילה של בני ישראל בחוף המערבי של הודו. התעודה מקוצ'ין מהמאה ה-17 ו-4 הלוחות שנתנו לשלמה הראבן, ועדויות של תיירים שיצרו קשר עם בני ישראל מאוחר יותר, מאשרים זאת. יתר על כן, ב-1950 עלו 7,000 מבני ישראל מהודו לארץ. הרבנות סירבה להכיר ביהדותם מכיוון שהמסורת הדתית שלהם לא הייתה רבנית. אבל, ב-1964 הוכרה יהדותם וכיום חיים בישראל 60,000 מבני ישראל. כ-5000 נשארו בהודו.
עובדות אלה מטים את לשון המאזנים לגירסתו של שחן.
