התקופה הנוכחית ניצבת בסימן שפל לאומי רב-ממדי מבחינת הפלשתינים: ניכרת התרחקות מכל יעד אסטרטגי שאליו הם חתרו, ובראשם המדינה; הפיצול בין רצועת עזה ליהודה ושומרון הולך ומעמיק, בעוד תהליך הפיוס הפנימי נכשל בהתמדה; המערכת הבינלאומית והעולם הערבי מפגינים יאוש גובר כלפי הסוגיה הפלשתינית (שבא לידי ביטוי בולט בקידום הנורמליזציה עם ישראל, גם טרם גובש פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני); ולהנהגה הפלשתינית אין חזון ממשי שאותו היא יכולה להציג לקולקטיב בשטחים, למעט סבר וסומוד - המתנה ועמידה איתנה - סיסמה שבעיני רבים מהפלשתינים לא מעניקה מענה למצוקותיהם בהווה.

בישראל מתקשים להבין את המורכבות המאפיינת את דמותו של אבו מאזן. הנטייה לקרוא אותו מבעד למשקפיים הישראליות יוצרת דיכוטומיה, שלפיה הראיס הפלשתיני הוא או הפרטנר להסכם שלום או אויב סרבן. בפועל, אבו מאזן מגלם ניגודים המשקפים במידה רבה את דיוקנה המורכב של המערכת הפלשתינית כולה. הוא דבק מצד אחד בתהליך המדיני וסולד באופן עקרוני מהמאבק המזוין, אך מהצד השני, כמי שחווה את הנכבה על בשרו, מתקשה לחתום על הכרעות לאומיות שכרוכה בהן פשרה בנושאי הליבה של הסכסוך, ובראשן הפליטים וירושלים.

אבו מאזן הפך אפוא לנכס ונטל בו-זמנית מבחינת ישראל, כמו גם הפלשתינים. הוא אפשר יציבות אסטרטגית בגדה המערבית, למרות זעזועים עמוקים שהתרחשו בעשור האחרון, ותרם לכך שהאביב הערבי פסח על הפלשתינים, בלם את חמאס, והקפיד על שימור הקשר ההדוק עם ישראל. מנגד הוא דבק בקו מדיני דוגמטי, החמיץ הזדמנויות מדיניות - ובראשן ההצעות שהועלו בשיחות אנאפוליס - הביא להתאבנות ההנהגה הפלשתינית, וניהל שלטון שמתאפיין בשחיתות ופגיעה בזכויות אדם. תקופתו צפויה כנראה להירשם בהיסטוריה כטובה ביותר וכגרועה ביותר שידעה המערכת הפלשתינית, ובעיקר ביהודה ושומרון: יציבות ושגשוג, ומנגד משבר עמוק ומתמשך.

תרחישים ליום שאחרי

בין שלל הבעיות האסטרטגיות שעימן ישראל מתמודדת כיום, ובראשן משבר הקורונה, עליה גם להגביר היערכות לקראת היום שאחרי אבו מאזן. זהו אינו עניין של הפלשתינים, אלא סוגיה שצפויה להקרין ישירות על מצבה האסטרטגי של ישראל. לפחות כרגע, סביר שהיעלמות אבו מאזן מהזירה תותיר את המערכת הפלשתינית בערפל כבד: ללא מנגנון והליך ברורים להעברת השלטון, בלי יורש מסומן (ועם גלריית מועמדים חיוורים למדי), ועם אפשרות להתפתחות מאבק בין הטוענים לכתר משורות הפתח, לפיצול בין סמכויות הממשל שבהן אוחז כיום אבו מאזן (הרשות הפלשתינית, אש"ף ופתח), להעמקת הנתק בין רצועת עזה לגדה המערבית, וכן לניצול הזדמנויות על-ידי חמאס לביסוס כוחו במערכת הפלשתינית.

מבעד לסימני השאלה הכבדים, מסתמנים בעת הנוכחית מספר תרחישים מרכזיים שיכולים להתפתח עם היעלמותו של אבו מאזן: ליכוד כוחות של כלל הטוענים לירושת אבו מאזן על-מנת לייצב את שלטון הפתח, לפחות לתקופת ביניים עד שמתוך הקבוצה השלטת יתבסס מנהיג דומיננטי; התפתחות עימותים אלימים בין המחנות היריבים בפתח; אפשרות שאותם מאבקים יהיו קשים וממושכים ויגרמו לערעור השלטון הפלשתיני, תוך היווצרות תופעות של אנרכיה ו"קאנטונים" ביהודה ושומרון, הנשלטים בידי הנהגות מקומיות או מיליציות חמושות; או פנייה מיידית של הפלשתינים לאחר היעלמות אבו מאזן למימוש מעשי ורחב היקף של הפיוס, מהלך אשר ילווה, בין היתר, בקידום בחירות כלליות ובשילוב חמאס בהנהגה ובמוסדות הממשל הפלשתינים.

ואולם, היום שאחרי לא חייב בהכרח להיות שונה מהיום שלפני, והרבה מכך תלוי בישראל. ראשית, עליה לוודא את יציבות המרחב הציבורי והכלכלי ביהודה ושומרון, שמהווה במשך למעלה מעשור מתכון לשקט היחסי באזור. רוב הציבור הפלשתיני, כך נראה, אינו מעוניין להיסחף בהרפתקאות של מלחמות פנימיות, וככלל מפגין עניין מוגבל במפת המחנות המתגבשת (עיקר מעייניו ממוקדים בבעיות הקורונה והכלכלה).

נקודת איזון מושכלת

על ישראל למצוא נקודת איזון מושכלת בין עמדת התבוננות על הצפוי להתרחש וזהירות ממעורבות כלשהי בזירה הפלשתינית הפנימית, לבין "הכתרת מלכים" - צעד שישראל נכוותה ממנו בעבר, כמו למשל במקרה בשיר ג'ומייל בלבנון. הנתיב הנכון מבחינת ישראל מבוסס על שילוב בין תרומה לייצוב המערכת הפלשתינית, בעיקר באמצעות מהלכים אזרחיים, לבין מעקב הדוק אחר ההתפתחויות במערכת הפלשתינית שצפויות להשפיע לרעה על ישראל, ולא להירתע לגדוע כאלה שמגלמות סכנה חמורה, למשל השתלטות גורם קיצוני על יו"ש, בראש ובראשונה חמאס.

חשוב שישראל תתאם את מהלכיה עם גורמי הכוח המרכזיים באזור, המפגינים עניין ומעורבות בנושא היום שאחרי, ובראשם מצרים, ירדן ומדינות המפרץ, תוך ניסיון לגייס את הכוח המדיני והכלכלי שלהן לייצוב המערכת הפלשתינית. גם בהקשר הזה, חשוב לא להיקלע להרפתקאות של הרצת מועמדים מטעם הכוחות האזוריים.

כהונת ביידן עשויה גם היא לתרום לייצוב המערכת הפלשתינית בהקשרי היום שאחרי. המהפך בוושינגטון משרה כבר עתה רגיעה ואופטימיות זהירה ברמאללה: אבו מאזן סיים את המשבר הממושך עם ישראל; נערך לחידוש הקשר עם הממשל האמריקני; ומתחיל לפתח תקוה לחידוש הסיוע הכלכלי האמריקני, ובהמשך גם להתנעת המו"מ המדיני, תוך שוושינגטון חוזרת למלא תפקיד של מתווך הוגן בעיני הפלשתינים. מציאות שכזאת צפויה אומנם לגלם מתחים בין ישראל לפלשתינים (וייתכן שגם בין ישראל לממשל האמריקני החדש), אולם עשויה במקביל לבסס מסגרות של שיח ישיר בין הצדדים, אשר יתרום לקיום יציבות ברשות הפלשתינית גם לאחר היעלמות אבו מאזן.

העתיד כמובן יהיה תלוי גם בבחירות שיבצעו הפלשתינים עצמם: האם מנהיגי הרשות הפלשתינית והפתח יעדיפו להתלכד, במקום לפתח מאבק אלים על השלטון (כמו למשל הדגם שנוצר לאחר מות סטלין בברית המועצות ואפשר לאחר זמן את עלייתו של מנהיג דומיננטי אחד); והאם המנהיג או המנהיגים העתידיים ישכילו להבין, כי אימוץ אג'נדה של עימות עם ישראל משמעו כנראה כהונה קצרה, וכי שרידותם לאורך זמן מחייבת זיקה הדוקה לישראל. ואולי בכלל יתפוס את מושכות השלטון ביום שאחרי דור צעיר, משוחרר מססמאות העבר, שיעניק קדימות ליעד של מדינה "כאן ועכשיו" - גם אם צנועה בממדיה ובמעמדה - על פני המשך הדבקות בחזון שהולך ומתרחק, מה שיחייב גם את ישראל להכרעה לאומית היסטורית בשאלת ההפרדה בין שני העמים.