מזרח תיכון חדש, והפעם זה אמיתי

במהלך תריסר השנים האחרונות ראה ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, בשינוי מערכת היחסים עם מדינות ערביות חלק מתפיסת עולם אסטרטגית רחבה. תפיסה זו הייתה קשורה גם למאבק באירן וגם לרצון של ישראל למנף את הצלחותיה בתחומי הטכנולוגיה, הסייבר והאנרגיה לשם שינוי מעמדה האזורי ובעולם בכלל. המאמצים הללו נעשו לאורך זמן במקומות רבים במזרח התיכון ומחוצה לו. במהלך הזמן הזה נפגשו מנהיגים שונים ושליחיהם, בעיקר מקהיליית המודיעין אך לא רק, עם מקביליהם הישראלים. נתניהו הקדיש לכך הרבה מזמנו וממרצו והשתתף במפגשים רבים באופן אישי.

חמישה גורמים הבשילו והביאו לכך שמערכת יחסים שנרקמה זמן ארוך עלתה מעל השולחן והביאה להסכמי אברהם (מרס 2020):

א. נהיה ברור למדינות הערביות שישראל היא עובדה קיימת בלתי ניתנת לשינוי והיא הולכת ומתחזקת. החלומות להרוס את ישראל נותרו ללא אפיק מעשי וללא סיכוי להצליח, בעוד המדינות הערביות משלמות עבור החלום מחיר יקר בלא אפשרות שהוא יתגשם.

ב. אחרי "האביב הערבי" נוצר במזרח התיכון מצב נפיץ מאוד ולא יציב. שום דיקטטורה לא הפכה לדמוקרטיה, התקוות לשינוי פנימי נמוגו עקב המצב הקשה של העולם הערבי; הכוחות האיסלאמיסטיים התחזקו והפכו לכוח מסוכן מבחינה פנימית. השליטים השונים מחפשים דרכים לשפר את המצב הכלכלי ולהתמודד עם תפיסות העולם האיסלאמיות, שקודמו בעיקר על-ידי קטאר וטורקיה. השליטים הערבים מתעבים את הראשונה ושונאים את השנייה.

ג. העולם מתרגש הרבה פחות מהבעיה הפלשתינית; הדבקות של מדינות ערב בנושא הפכה בלתי רלוונטית ואנכרוניסטית. הערבים הבינו שהפלשתינים לא ניצלו את ההסכמים עם ישראל מאז 1993 להקמת מדינה מתפקדת, ובמקום זה הפכו לישות קבצנית המבקשת יותר ויותר כסף והמתלוננת על כולם ומבקרת את כולם. לרבים מהשליטים הערבים נמאס מהפלשתינים. עבור המדינות הללו הפלשתינים הם נטל, ולא צורך אמיתי שצריך לפתור אותו מסיבות פוליטיות ומוסריות.

ד. אירן הפכה לכוח חזק ותוקפני שאינו מהסס לפגוע בכל מי שאינו משתף איתו פעולה. הערבים הבינו שהאויב העיקרי של העולם הערבי אינו היהודים אלא השיעים, מיעוט של 15% במרחב המזה"ת, שיתרונו הגדול בכך שאירן מנהיגה אותו, בעוד שלסונים אין הנהגה מוסכמת או כוח חזק מספיק שיוביל אותם. 25 השנים האחרונות עומדות בצל ההתחזקות של אירן ובני בריתה בעולם הערבי, והערבים הסונים מפחדים מהפרסים השיעים.

ה. ואחרון, ולא בסדר החשיבות, הוא החלשת המחויבות של ארה"ב למזרח התיכון. זאת תוצאה של אכזבה מתוצאות המלחמות הארוכות באפגניסטן ובעירק, תלות פוחתת באנרגיה מהמזרח התיכון, והבנה שהאתגר החשוב לעתידה של ארה"ב מצוי במזרח. עליית סין חייבה את ארה"ב להסיט מאמצים, ובלשונו של הנשיא ברק אובמה: Pivoting to the East.

לשליט ערבי אשר חש שהמטרייה האמריקנית שהגנה עליו עד עכשיו נחלשת או מתכווצת בעוד האיום האירני גדל, נותרו שתי אפשרויות: להתפשר עם אירן – ולאט אך בטוח לאבד את הריבונות, כפי שקרה בלבנון. זה מה שהאירנים כמעט השיגו בעירק, וזה מה שבשאר אסד מנסה בזהירות למנוע בסוריה; או לראות בישראל עוגן של יציבות ומי שיכולה לעזור לשפר את הכלכלה, לתת טכנולוגיה ולסייע לעמוד מול אירן.

כשהנשיא דונלד טראמפ הציע שינוי בעלילה רבת השנים בדמות הסכמי אברהם, חלק משליטי המדינות באזור כבר הבינו את המצב החדש. הצוות של טראמפ חשב מחוץ לקופסה והציע הצעה מחוץ לקופסה. למזלו של המזרח התיכון היו לאיחוד האמירויות ולישראל שגרירים חכמים ואמיצים בארה"ב שידעו לאחוז את השור בקרניו ולהביא עם גיבוי אמריקני הצעה שקשה לסרב לה.

ממשל טראמפ היה ברובו חסר ניסיון מוקדם בענייני המזרח התיכון, ולכן יכול היה הצוות שעסק במו"מ להשתחרר מהפרדיגמה רבת השנים. התפיסה המקובלת הייתה שהמפתח לעתיד המזרח התיכון מצוי בידי הפלשתינים, ורק הסכם איתם ישחרר את מדינות ערב ויאפשר להן להתקדם ביחסים הגלויים עם ישראל. הצוות האמריקני עקף את הבעיה הפלשתינית לטובת שינוי מערכת היחסים של ישראל עם שלוש מדינות ערביות (איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו), עקב ההבנה שהפלשתינים אינם בשלים לפתרון שיכול להיות מקובל על ישראל, ואינם רוצים אפילו מו"מ רציני וישיר איתה.

בישראל הסתבר לנתניהו שקיימת מחלוקת בקרב הבסיס הפוליטי שלו לגבי החלופה שכללה הכרזה על ריבונות ישראלית רק בבקעת הירדן. היו בקרב הנהגת ההתנחלויות מי שחשבו שאם אין פתרון מושלם (ריבונות על כל יו"ש ללא תזכורת למדינה פלשתינית בעתיד), אזי לא נכון להסכים לריבונות על חלק מהמרחב. לכן היה קל יותר לנתניהו לוותר על הריבונות החלקית תמורת שבירת תקרת הזכוכית ביחסי ישראל עם מדינות ערביות שאינן גובלות בה.

בשטח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי מעשי מיד אחרי חתימת הסכמי אברהם, היחסים עם שלוש המדינות הללו שונים מאלה שנוצרו כתוצאה מההסכמים עם מצרים וירדן. ההסכמים הראשונים, משמעותם המעשית הייתה צרה ביותר והתמקדה בתחומי ביטחון שונים. לעומת זאת, החשש מנורמליזציה עם ישראל שרבץ כקללה ומגבלה עמוקה על מערכת היחסים עם ירדן ומצרים, לא קיים עם מרוקו, בחריין והאמירויות. מדינות אלו החליטו שיהיו אלה הסכמים שיביאו למנעד רחב של שיתופי פעולה ולהתנהלות פומבית חסרת מגבלות בתחומים שונים, כולל ביקור מנהיגים ישראלים בכל הרמות במדינות אלה ללא סממני הסתרה (לגבי ביקורים מקבילים בישראל שוררת עדיין זהירות בקרב כל המדינות הערביות). שינוי זה תרם לכך שגם ירדן, ובעיקר מצרים, מקדמות נושאי שיתוף פעולה ביתר נכונות מבעבר.

שינוי נוסף שתרם לאפשרויות השת"פ הצבאי באופן ממשי הוא העברת ישראל במערכת ההגנה האמריקנית מהפיקוד האירופי (EUCOM) לפיקוד האחראי על כל המזרח התיכון (CENTCOM). החסות תחת אותו פיקוד עם מדינות ערב מאפשרת להגיע איתן לשיתופי פעולה תחת המטרייה של המסגרת האמריקנית, ובכך להקל על הערבים שאולי היו מהססים לגבי שת"פ ברור וישיר עם צה”ל. כך למשל יושב עתה נציג של צה"ל במפקדת הצי החמישי השוכנת בבחריין. הוא נציג למערכת האמריקנית, אך מקום מושבו במדינה ערבית שחתמה על הסכמי אברהם, ואפשר רק לדמיין כיצד נוכחותו וקשריו יכולים לתרום ליחסים בין הצבאות.

שיאו הנוכחי של התהליך הביטחוני שהאמריקנים מנסים לקדם הוא הקמת רשת אזורית של מודיעין, מכ"מים והתרעה מפני תקיפות טילים, מל"טים וטילי שיוט אירניים. יהיה כאן שילוב פיזי וארגוני בין צה"ל לכמה וכמה מדינות ערביות, חלקן חתומות על הסכם מדיני עם ישראל וחלקן (סעודיה? עירק? כוויית?) יהיה זה כנראה הארגון האזורי הראשון שבו יהיה לישראל מקום של כבוד, והיא חייבת להחליט עד כמה היא חושפת את יכולותיה בתחומים הללו, כי בכמה מהם אין כמותה.

חשוב להדגיש, כי עם כל חשיבותם של הקשרים הצבאיים, הסכמי אברהם ייבחנו בעתיד גם על בסיס הישגיהם הכלכליים, כמו גם לאור שינוי הגישה הערבית לישראל בצד החברתי והתרבותי. לכן חשובים מאוד מיזמים כמו סבב האנרגיה והמים, שבמסגרתו יסייעו האמירויות לבנות חווה סולארית גדולה בירדן, החשמל הירוק שייווצר בה יועבר לישראל, וזו בתמורה תקים מפעל התפלה גדול בים התיכון ותזרים מים לירדן, התלויה כמעט לחלוטין כבר עתה באספקת מים מישראל.

המצב החדש שנוצר מהווה שינוי מהותי. לראשונה ברור, כי מערכת היחסים הקיימת במזרח התיכון היא בעלת ערך הדדי. אין זאת רק ישראל הזקוקה ללגיטימציה של הסביבה, ולכן עליה לעמול כדי ליצור מערכת יחסים שונה עם מדינות ערביות. עכשיו המדינות הערביות הסוניות רוצות את היחסים עם מדינת היהודים לא פחות מישראל, כדי לייצר עבורן אזור בטוח יותר וכלים טובים יותר להתמודדות עם המציאות הקשה שבפניה הן עומדות לאחר "האביב הערבי", נוכח התוקפנות האירנית וההססנות האמריקנית.

כדי להבין את המזרח התיכון החדש ואת משמעותו הנרחבת, כדאי להפנים את המצב הבא: לבנון מתמוטטת כלכלית ואינה מתפקדת, בין השאר בגלל מעורבות אירנית עמוקה במדינה ותפקידה השלילי של תנועת חיזבאללה. אחת התוצאות היא מחסור באנרגיה וחשמל; בביירות יש בקיץ 2022 פחות שעות חשמל ביום מאשר ברצועת עזה. הפתרון ההולך ומסתמן, אחרי שניסיונות של חיזבאללה לייבא נפט אירני נכשלו, הוא מדהים: ישראל תמכור גז למצרים, הגז יוזרם ממצרים לירדן במה שמכונה "הצינור הערבי", וממנה לסוריה. הגז יעבור מסוריה ללבנון וישמש להנעת תחנות הכוח שלה – וכך יזכו תושבי לבנון, וחסן נסראללה בתוכם, לחשמל שמקורו בגז ישראלי.

במקביל להתחזקות היחסים בין ישראל למדינות הססטוס-קוו הסוניות, התפתחה מערכת יחסים חשובה במערבה של ישראל, עם שכנותיה לחופי הים התיכון. המדינה הלא-ערבית הקרובה ביותר למדינת ישראל היא קפריסין, החברה באיחוד האירופי ושחלקה הצפוני נכבש על-ידי טורקיה (1974), ואיתה חולקת ישראל את המים הכלכליים בים התיכון (מה שמכונה EEZ). ישראל מצאה כמויות גז גדולות בשטח שלה, ושדה אחד (אפרודיטה) מתחלק בין שתי המדינות כשרובו הגדול בשטח הקפריסאי.

לקפריסין, דוברת היוונית, מערכת יחסים ענפה עם יוון, האחות הגדולה מבחינות מסוימות, השוכנת מערבה ממנה על חופי הים התיכון. שלוש המדינות מקיימות מערכת יחסים ענפה. הן מסייעות זו לזו בעיתות צרה, כבכיבוי אש של שרפות הפורצות מדי קיץ ובהשלמת חוסרים בעת משבר – כך למשל הטיסה ישראל גנרטורים רבים לקפריסין בעת שאירעה שם תקלה בתחנת הכוח. עסקים ישראלים פתחו משרדים בקפריסין הקרובה, כי כך קלים יותר חייהם המסחריים בשוק האירופי, ויוון היא אחת המדינות המועדפות עבור התייר הישראלי.

סביב הגז שהתגלה בים התיכון נוצרה גם מתיחות לא קטנה. טורקיה, השוכנת בקצה הצפון-מזרחי של הים התיכון, חתמה הסכם עם אחת הממשלות שטוענות לשליטה בלוב על חלוקת המים הכלכליים ביניהן, תוך התעלמות מקיומן של כרתים וקפריסין. גם ישראל עלולה להינזק מכך, משום שכל חיבור לאירופה, של צינור או של כבל, חוצה בתחתית הים את המרחב שחולק בין השתיים.

קפריסין ויוון – החוששת משימוש טורקי בכוח באזור האיים היווניים הקרובים (מאוד) לטורקיה בים האגאי – רואות את ההתנהגות הטורקית, כולל הרחבת המחקרים הימיים לקראת חיפושי גז לכאורה בצמוד לחופי קפריסין, כהתנהגות תוקפנית ומסוכנת לביטחונן הלאומי. יש בקרבן לא מעטים המצפים כי ישראל, החזקה צבאית, במעמדה החדש ועקב יחסיה עם יוון וקפריסין, תרגיע את טורקיה החזקה מהן, שאינה חוששת לאתגר אותן בים ובאוויר. אומנם לישראל אין כל אינטרס להתעמת עם טורקיה, אך ישראל לא תוכל לאפשר לטורקיה לממש את חלומותיה בים התיכון ולחצוץ בין ישראל לאירופה (על בסיס טענת הסכם ה-EEZ שחתמה עם לוב).

לאחרונה הביעה טורקיה את רצונה שישראל תייצא את הגז שלה לאירופה דרכה, ובכך תהפוך טורקיה למדינה חשובה במיוחד עבור כלכלת ישראל. הקפריסאים והיוונים חוששים, כי מהלך כזה ירחיק מהן את ישראל ויאדיר עוד יותר את כוח המיקוח הטורקי. לישראל יש מספיק סיבות טובות שלא לעשות טעות מעין זאת, כולל חוסר הרצון לסמוך על משטר רג'פ טאיפ ארדואן וחסידיו, הדומים לאחים המוסלמים בתפיסת עולמם. ללא קשר לשאלת צינור הגז, על ישראל לחזק את יחסיה עם יוון וקפריסין ולא להחלישם.

בעקבות גילויי גז משמעותיים גם על-ידי מצרים, התארגנה קבוצת מדינות סביב אגן הגז במזרח הים התיכון ונוצר קשר נוסף בין ישראל למצרים, שאינו מושפע מהגבול היבשתי בסיני אלא דווקא מהאינטרס המשותף בים התיכון. קבוצת האנרגיה הזאת, שכוללת גם את קפריסין ויוון, נפגשת מדי פעם, ובעתיד יש להפוך אותה לקבוצה מתואמת יותר.

בכל מתווה עתידי יש לחזק מערכת קשרים זאת ולהרחיבה. אם יתאפשר, צריך לצרף מדינות בעלות אינטרסים משלימים גם אם אינן יושבות לחופי הים התיכון, כאיחוד אמירויות המפרץ וירדן. אם מדינות ערביות ידרשו לצרף את הפלשתינים לקבוצה זאת, אין להתנגד לכך. בצד האירופי יכולה הצטרפות איטליה (שמהססת בגלל האינטרסים הוותיקים שלה בלוב) ואולי מדינות נוספות להפוך את הים התיכון, שמתגלה כמאגר גז גדול, למערכת המקשרת בין המזרח התיכון וקבוצת הסכמי אברהם לבין האגף הדרומי של האיחוד האירופי, כשישראל ומצרים הן הגשר בין שתי המערכות.

צירופה של הודו כשותפת סחר בכירה לציר של מדינות הסכם אברהם, ודאי לאחר שסעודיה תכריז בפומבי על השתייכותה לציר זה, תעמיד גוש חזק בעל יכולות כלכליות וטכנולוגיות ובעל חשיבות לסדר העולמי ההולך ומתגבש. בעולם שבו המתיחות בין סין לארה"ב היא גורם מרכזי, התגבשותו של גוש כזה השואב את כוחו מתחומים שאינם חלק מתחרות זאת, היא תופעה חשובה מעבר ליחסי ישראל והמדינות הערביות.

ולסיום: עוד מערכת משנת מציאות הממחישה את השינויים שחלו בסביבתה של ישראל. האיחוד האירופי דוחף ואף מממן חלק מהנחת כבל חשמל בין יוון, כרתים, קפריסין וישראל, ומקפריסין ייצא כבל נוסף שיתחבר למערכת החשמל המצרית. באופן מעשי תיווצר מערכת חשמל היכולה לאזן בין המדינות הללו באופן שייתן פתרון מיטבי לכל אחת על-פי צרכיה.

אם למערכת זאת יתחברו מקורות ירוקים, כפי שמתכננת כרתים לבנות על האי, ואם ייווצר חיבור בין המערכת המצרית לזאת הסעודית, ואם קפריסין תשכיל לבנות תחנת כוח גדולה באי כך שתהיה סיבה לפתח את שדות הגז שלה – תיווצר מערכת חשמל נפרסת מאירופה ועד לישראל וסעודיה. מערכת כזאת תאפשר לווסת טוב יותר את מערכות החשמל הנפרדות ותתן מידה רבה של ביטחון אנרגטי הנשען על היכולות השונות והמשלימות של המדינות השונות, כשבתווך תהפוך קפריסין למרכז אזורי לייצור חשמל.

ישראל, שרגלה האחת נטועה בגוש הערבי הפונה מזרחה ודרומה, בעוד רגלה השנייה עומדת במזרח הים התיכון כשפניה מערבה, יכולה להיות הגשר המחבר פיזית ותפיסתית בין שני הגושים הללו, ולקחת על עצמה תפקיד חשוב יותר בפיתוח האזור כולו.

האם ישראל בנויה להתמודד עם המצבים החדשים כמעצמה אזורית – זו שאלה שהתשובה לה מורכבת, אך ברור שהמצב החדש דורש חשיבה ישראלית אחרת וגישה שונה למחויבות של ישראל במסגרת מערכות היחסים הקורמות עור וגידים. כמקובל במזרח התיכון, תמיד יהיו גורמים שינסו לערער את המבנה ההולך ונרקם, חלקו בהובלה אמריקנית. יכולה להיות זאת אירן – שביום שתהיה גרעינית תהפוך למובילה אזורית ותמוטט את הברית בין מדינות הסכמי אברהם, ועד אז תשקיע בשלוחיה ובארגוני טרור המנסים לערער את המצב.

יכולה להיות זאת טורקיה – שבתוקפנות חסרת פשרות של מי שנחושה לממש את החלומות האימפריאליים שלה, יכולה להביא לכך שהים התיכון יהיה אזור שבו לא ניתן להגיע לשיתופי פעולה, אלא רק לפעול בכוח הזרוע. גם רוסיה וסין – שאינן רוצות לראות הובלה אמריקנית היוצקת תוכן של ממש לבריתות אזוריות – יכולות להפריע.

על כן על ישראל לכלכל צעדיה בזהירות, לתת עדיפות למערכת היחסים עם מדינות המפרץ ולממש איתן מיזמים גדולים, לקדם את יחסיה עם מצרים, ירדן ומרוקו ולאמץ עוד יותר את מערכת היחסים הכלכלית והמדינית עם יוון וקפריסין תוך ניצול החיבורים דרכן לאירופה. יש "מזרח תיכון חדש", אך בניגוד לחזון אנשי אוסלו, אין הוא תלוי בפלשתינים והוא אמיתי, בלי דמיונות חסרי בסיס במציאות. צריך לשמור ולטפח אותו.