הרוב הוא הקובע. יש עליו מגבלות

מדוע הרוב קובע בדמוקרטיה? או ליתר דיוק: מדוע הכלל הזה מחזיק מעמד? התשובה היא האמנה החברתית שבבסיס הדמוקרטיה: כולם מצייתים לה משום שכולם יודעים שהם עשויים להיות בצד השני. במילים אחרות: המיעוט מקבל על עצמו את מרות הרוב, כי הוא מקווה להפוך בעצמו לרוב ביום מן הימים – ואז ירצה שהמיעוט יקבל את מרותו שלו. זהו עקרון יסוד שבלעדיו אין דמוקרטיה. זהו עקרון היסוד, בה' הידיעה הכי גדולה שאפשר, שבלעדיו אין דמוקרטיה.

המשמעות היא, שאם לגוש כלשהו יש 61 חברי כנסת – הוא הרוב. אם למועמד יש 50.0001% מהקולות – הוא המנצח. זה לא יכול להיות נתון לספק או לוויכוח. ובהשלכה לבחירות הקרובות: אני מאוד חושש מ-61 ח"כים לגוש נתניהו, אבל ברור מעל לכל צל-צילו של ספק, כי רוב כזה הוא מחייב ולגיטימי, ולמען כולנו – נתפלל להצלחתה של ממשלה הנשענת עליו. כל עוד יש לממשלה 61 תומכים כחוק, טענות נגד הלגיטימיות שלה הן חתירה תחת יסודות שיטתנו, שכן הכנסת היא שבוחרת את הממשלה ולא הציבור בקלפי. זה מחייב את כולם, מכוחה של אותה אמנה חברתית.

בכנסת היוצאת סירב גוש נתניהו להכיר בלגיטימיות של ממשלת בנט-לפיד, בטענה שהיא קמה תוך הפרת הבטחתו של נפתלי בנט שלא ללכת לממשלה כזאת, ושהיא נשענת על תומכי טרור בדמות הח"כים של רע"ם. כתוצאה מכך, הגוש הזה מנע הקמת ועדות בכנסת ובמידה רבה שיתק את עבודתה, ובנימין נתניהו סירב לקבל את העידכונים להם זכאי ראש האופוזיציה. הגוש גם סירב לתמוך במהלכים בעלי חשיבות לאומית המצויים בקונצנזוס (המטרו, הוויזות לארה"ב) או בכאלה המצויים בליבת האידיאולוגיה שלו (חוק האזרחות). בלי להיכנס לנכונות הטענות של הגוש (הן בעייתיות), זו הייתה התנהגות חמורה מאוד שהוכיחה שהאינטרס האנוכי גובר על הצרכים הלאומיים. וגרוע מכך: היא אותתה על סירוב להשלים עם תוצאות הבחירות ועם התוצאות של התוצאות, אם משמעותן שהגוש הזה נשאר באופוזיציה.

כאמור, רוב של 61 הוא רוב לכל דבר; אם אפשר או אי-אפשר לתפקד איתו, זוהי שאלה מעשית ולא שאלה עקרונית. לצד זאת, יש נקודה משמעותית שעמדתי עליה פעמים רבות ושלעניות דעתי מחייבת תיקון שורשי: האפשרות לערוק מן הסיעה ולקחת את המנדט. שיהיה ברור: כל עוד החוק מאפשר זאת, הרי שאם חברי כנסת כאלו הם חלק מהרוב – הרוב הזה מחייב לכל דבר. אלא שמכל בחינה שהיא – הגיונית, מוסרית, חוקתית – צריך לאסור מהלכים כאלה. לא משנה אם זה הניסיון הכושל של שמעון פרס להעביר לצידו את אברהם שריר בשנת 1992. לא משנה אם זו הצלחתו של יצחק רבין להשיג את תמיכתם של אלכס גולדפרב, גונן שגב ואסתר סלמנוביץ ב-1993. לא משנה אם זו פרישתם של עמיחי שיקלי ועידית סילמן מן הבית היהודי בשנה הנוכחית. הכלל צריך להיות חד וחלק: פרשת מסיעה? תתפטר מהכנסת.

הבחירות בישראל הן מפלגתיות. הכנסת מתנהלת במסגרת של סיעות. התקציבים ניתנים כמעט לחלוטין לסיעות. חלוקת התפקידים בממשלה ובכנסת היא על בסיס מפלגתי. אין שום דבר פרסונלי בשיטה הפרלמנטרית שלנו. איש אינו נבחר בפני עצמו ובזכות עצמו. איש אינו מנהל קמפיין משלו. המושבים בכנסת שייכים למפלגות ורק להן; חברי הכנסת הם נציגי המפלגות המייצגות את הציבור. נטילת המושב מסיעה לסיעה, דומה למצב בו נהג אגד יעבור לדן ויקח איתו את האוטובוס.

זה כל כך ברור, עד שהדבר היחיד שמתמיה הוא מדוע הכנסת עדיין מאפשרת לחבריה לבצע את המעברים הללו, שהם למעשה גניבה לכל דבר (של מעמד, של תפקיד, של תקציב). התשובה פשוטה: יש שם 120 איש שאינם יודעים האם לא ירצו יום אחד לבצע מהלך שכזה. הם לא ימנעו מעצמם את האפשרות להיות מחוזרים, לזכות בכותרות ולבסוף גם לקבל תמורה בעד המושב והאצבע (שראוי לדון האם איננה מגיעה לכדי שוחד). רוב שכזה הוא כשר אך מסריח.

אני לא שותף לדאגתו המוצהרת של יאיר לפיד מפני סירוב של בנימין נתניהו להכיר בתוצאות הבחירות. למרות ההתנהגות החמורה והפסולה של הגוש שלו בכנסת היוצאת, עליה עמדנו מקודם, ולמרות הידידות ההדוקה בין נתניהו לבין דונלד טראמפ, לא נראה לי שאנחנו נמצאים במשהו שמתקרב להזכיר את 6 בינואר. אבל, מצד שני, כבר סיפרתי שלא האמנתי לעמיתי איציק וולף כאשר עדכן אותי בזמן אמת שהאספסוף של טראמפ מסתער על הקפיטול.

אני לא חושב שאנחנו באותו מצב, בגלל כמה סיבות שהיו ייחודיות לארה"ב. ראשית, טראמפ בנה במשך חודשים את הכפירה שלו בתוצאות הבחירות וטען שהוא יפסיד רק אם יהיה זיוף מסיבי. שנית, טראמפ הוא פושע פסיכי שהתעלם לחלוטין מכל הסובבים אותו למעט כמה פושעים פסיכים כמותו. שלישית, השיטה האמריקנית עתיקת היומין והבעייתית כוללת את האלקטורים, המטשטשים את התוצאות האמיתיות של הבחירות לנשיאות ולעיתים גורמים לכך שהמפסיד הוא המנצח. רביעית, לאספסוף היה יעד ברור – ישיבת הקונגרס לאשרור הצבעת האלקטורים.

כל אלו אינם קיימים אצלנו. אין מאמץ מכוון וממושך לחתור תחת התוצאות, וקיים אמון ציבורי רחב בהן. נתניהו הוא הרבה דברים חיוביים ושליליים; הוא ממש לא פושע פסיכי. התוצאות אצלנו ישירות וברורות, ואין אירוע ספציפי שאליו ניתן לכוון. זה לא אומר שלא ייתכנו אצלנו התנגשויות אלימות, וזה בוודאי לא אומר שלא ייתכנו טענות הזויות נגד התוצאות (אנחנו כבר מתחילים לשמוע כמה כאלו, אבל לא ניתן להן במה). נגד תופעות כאלו חייבים לצאת כולם כולל כולם, כי אחרת – בסיס הדמוקרטיה מתערער.

לצד הסמכות החוקית שיש לרוב, חלות עליו מגבלות. כלל יסוד במדינת חוק דמוקרטית הוא שלפרט מותר כל מה שלא נאסר עליו, ואילו לרשויות אסור כל מה שלא הותר להן. כדי לשלול את חופש הביטוי של הפרט, צריך חוק מפורש; כדי שהמדינה תוכל להפעיל אמצעי תקשורת, היא זקוקה לרשותו של המחוקק. הפרט רשאי ללכת כאוות נפשו לכל מקום; יש צורך בהסמכה מפורשת כדי להכריז על שטח צבאי סגור. לפרט מותר לקנות כל דבר בכל מקום; הרשות חייבת לפרסם מכרז ולעמוד בתנאיו. וכך הלאה, כמעט עד אין קץ.

המגבלות הללו נובעות מכך שלרשות יש המון כוח. בטירונות אמרו לנו: אם תשתינו על צה"ל, הוא יירטב; אם צה"ל ישתין עליכם, אתם תטבעו. המדינה יכולה לעצור ולכלוא, לשלוח לקרב, לרכוש ולמכור במיליארדים, לחרוץ גורלות בבריאות, לקבוע את דפוסי החינוך והתרבות, והרשימה ארוכה עד מאוד. כיוון שכך, הכוח הזה חייב להיות תָחוּם ויש להפעילו אך ורק לטובת הכלל. לשם כך נועדו חוקים, תקנות, פסקי דין, הנחיות וכללים.

הרוב אינו יכול להחליט שאין יותר בחירות. הרוב אינו יכול להחליט לסגור את המסגדים. הרוב אינו יכול להחליט שמותר להפלות נשים. הרוב אינו יכול להחליט שאין צורך במכרזים. אלו דברים שברורים לכולנו, כלומר: אין ספק בדבר העיקרון – יש דברים שהרוב, ואפילו אם הוא 99%, אינו רשאי לעשות משום שהם נוגדים עקרונות בסיסיים של מדינת חוק דמוקרטית. לכן, בפרפראזה על האמירה המפורסמת של וינסטון צ'רצ'יל, אנחנו יודעים במה מדובר וכעת יש לקבוע את המחיר – או את הגבולות, במקרה הזה.

הגבולות חייבים להיות ברורים, לא כאלו שכל רוב יכול להזיז כרצונו – כי אז אין להם שום משמעות. במדינות רבות הם נקבעים בחוקה; אצלנו הם מצויים בחוקי היסוד. אומנם את רוב הפרטים בחוקי היסוד ניתן לשנות ברוב של 61, אך זהו בהחלט פגם בהם ובוודאי שלא ראוי מכל בחינה שהיא לעשות זאת. (לכן, אגב, השימוש של בנימין נתניהו ובני גנץ בחוקי יסוד כדי לעגן את ממשלתם היה פסול). נהיה אקטואליים: שיטת בחירת השופטים קבועה בחוק יסוד השפיטה, ושינוי שלה ברוב של 61 הוא בלתי ראוי – ושוב, כשר אך מסריח. פסקת התגברות ברוב של 61 תהיה גם היא בלתי ראויה. יש דברים שגם בדמוקרטיה, ובעצם בעיקר בדמוקרטיה, עושים רק בהסכמה לאומית רחבה, לא ברוב פוליטי דחוק.

נסיון ההיסטוריה מלמד, כי דמוקרטיה עלולה ללקות במחלת אוטואינומית, בה הגוף פוגע בעצמו ואף עלול להרוג את עצמו. ישנם מקרים בהם גורמים אנטי-דמוקרטיים השתמשו בכלים דמוקרטיים, עלו לשלטון ואז הרסו את הדמוקרטיה. הלקח שהפיקו כל המדינות הנאורות היה "דמוקרטיה מתגוננת": זכותה ואף חובתה של דמוקרטיה להגן על עצמה מפני המשתמשים בה כדי להרוס אותה. וזה אומר לעיתים גם הפעלת אמצעים קיצוניים, אשר בימים כתיקונם היו נתפסים כבלתי-דמוקרטיים.

העיקרון הזה קיים גם אצלנו. החוק מאפשר למנוע התמודדות לכנסת של מי ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שמפיץ בשעת לחימה ידיעות הפוגעות במורל צפוי לחמש-עשר שנות מאסר. גם מי שמסית לערוק מצה"ל או שלא לציית לפקודה חוקית צפוי למאסר. הרשימה ארוכה אך דומני שדי בדוגמאות אלו כדי להוכיח שישראל, כמו כל דמוקרטיה חפצת חיים, מטילה מגבלות שמטרתן לשמר את קיומה.

מה זה אומר לגבי היווצרות הרוב? האם מותר להגביל את הדרך בה הוא נוצר, אם קיים חשש שיחתור תחת יסודות הדמוקרטיה? התשובה קשה מאוד. מי יקבע שיש סכנה כזאת ומי יקבע מהן הדרכים להתמודד איתה? הרוב הרי לא יעשה זאת לעצמו, ואין זה סביר שהמיעוט ישתק/ישתיק את הרוב. לכן, אין מנוס מהפקדת הנושא בידי בתי המשפט – שוב, כמו בכל מדינת חוק דמוקרטית (למשל: טראמפ ותומכיו הלכו 62 פעמים לבתי המשפט בכל הערכאות נגד תוצאות הבחירות והפסידו בכולן, למעט אחד טכני; בחירות 2000 בין אל גור לג'ורג' בוש הבן הוכרעו בבית המשפט העליון).

בהקשר שלנו וכלקח מן ההיסטוריה, דומני שעשוי להיות מקום לדון בסוגיית הרוב בשתי נקודות: ביטול עבירת המרמה והפרת האמונים, ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אם לגוש הימין יהיה רוב של 61, הוא יכלול שניים שעומדים לדין בין היתר על עבירה זו ואשר גורלם מצוי בידי השופטים: בנימין נתניהו ודוד ביטן. ההיגיון שלי אומר שהם אינם יכולים להצביע על ביטול העבירה המיוחסת להם, וספק אם הם יכולים להצביע על השיטה בה ייבחרו שופטים העשויים להכריע בגורלם בבית המשפט העליון.

זוהי סוגיה לא פשוטה, אך לטעמי – יש להביא בחשבון גם את עקרון הדמוקרטיה המתגוננת. כי מחיקה מן החוק של סעיף אישום קיים נגד ראש הממשלה היא חתירת תחת שלטון החוק, כי השתלטות פוליטית על בתי המשפט היא קץ הדמוקרטיה. אם כדי למנוע זאת צריך לתת פרשנות מרחיבה לעקרונות של מניעוּת וניגוד עניינים – אין מנוס מכך.

אם אין מגבלות על כוחו של הרוב, זו אינה דמוקרטיה אלא רודנות. דמוקרטיה אינה רק עניין של הליכים ומוסדות חשובים מאין-כמותם כמו בחירות והפרדת רשויות. היא אינה רק עניין של זכויות חשובות מאין-כמותן כמו חופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש העיתונות. היא גם ובעיקר עניין מעשי. "אם זה נראה כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז – אז ככל הנראה זהו ברווז". דמוקרטיה צריכה להיראות כמו דמוקרטיה, להתנהג כמו דמוקרטיה ולהישמע כמו דמוקרטיה. אם הרוב עושה ככל אוות נפשו – זו אינה דמוקרטיה ואפילו לא משהו שמזכיר דמוקרטיה.

נביא שוב דוגמאות שלדעתי הן מובנות מאליהן. למפלגה הקומוניסטית בסין יש באופן רשמי 70% מן המושבים בקונגרס שהתכנס בשבוע שעבר, אך ברור שגם יתר הצירים מייצגים אותה; מישהו יגדיר את סין כדמוקרטיה? ולדימיר פוטין קיבל 77% מהקולות בבחירות לנשיאות לפני שנתיים; מישהו יגדיר את רוסיה כדמוקרטיה? בשאר אסד הצליח עוד יותר, עם 95% מהקולות אשתקד; מישהו יגדיר את סוריה כדמוקרטיה? אלו כמובן דוגמאות קיצוניות הרחוקות מאיתנו כרחוק מזרח ממערב, אך דומני שהם מוכיחות את העיקרון: שיעור התמיכה וקיומו של רוב, גדול ככל שיהיה, אינם כשלעצמם הוכחה לקיומה של דמוקרטיה.

ההוכחה נעוצה בדרך בה מתנהג הרוב: האם הוא נשמע לכללי היסוד, האם הוא מגביל את עצמו, האם הוא מכבד מיעוטים. (ואגב, אם נאמר שהרוב הוא הקובע היחיד – צריך גוש נתניהו להימנע ממתן הטבות למיעוט החרדי על חשבון הרוב הגדול שאינו חרדי, וגם למתנחלים על חשבון הרוב הגדול המתגורר בתוך תחומי הקו הירוק). גוש נתניהו עושה קולות של מי שאינו מתכוון לנהוג כך, של מי שחושב שברגע בו יהיו לו 61 מנדטים – הוא יוכל לעשות כאוות נפשו. אם זה יקרה, הדמוקרטיה ותומכיה יהיו חייבים להתגונן בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותם.