למה הם באמת מתכוונים

בני אדם נוטים לומר על דברים שהם חסרי תקדים, כי הם אינם מכירים את כל התקדימים – כתב מנחם בגין בספרו "המרד". בזהירות המתבקשת לאור דברים נכוחים אלו, דומה שאין תקדים לנאום כה מפלג ומשסה בעת מצוקה ביטחונית, כמו זה שנשא השבוע בנימין נתניהו. פיגועי טרור גודעים חיים והורסים משפחות בעיצומו של חג החרות, והוא עסוק בהתקפות. שר הביטחון שלו מזהיר מפני הדרדרות המצב הביטחוני, והוא מאשים את הממשלה הקודמת. לא ממש מפתיע – הקריירה של נתניהו בנויה על שקרים ופלגנות – אבל עדיין מרתיח ומקומם.

האם אפשר להאמין לדבריו של נתניהו בדבר רצונו בפשרות והסכמות סביב הרפורמה המשפטית? כל מי שעבד במחיצתו יודע שאין שום ערך לאף מילה שלו (מתנגדיו החריפים ביותר הם אלו שנפגעו משקריו), ולכן נקודת המוצא היא שאי אפשר להאמין לו. אך כאשר ממש במקביל לדיונים אצל יצחק הרצוג, נתניהו שוב תוקף את מתנגדיו, וכאשר הוא אינו אומר מילה בעוד חברים בממשלתו משתלחים במי שחלוקים עליהם – גוברת התחושה שנתניהו, וגם זה כרגיל אצלו, רק רוצה להרוויח זמן ולא לנהל מו"מ אמיתי.

הנחמה היחידה היא, שאולי נתניהו פועל בלא משים כמו אותו מנכ"ל מפוטר של חברה כושלת, אשר הותיר למחליפו שלוש מעטפות כדי שייעזר בהן בעת צרה. כאשר מצב החברה ממשיך להחמיר, הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוצא בה פתק: "תאשים אותי". ואכן, הוא תולה את הצרות בירושה שקיבל מקודמו. אבל בשנה הבאה המצב עודנו קשה, והמעטפה השנייה מציעה לו: "תאשים את הממשלה". כאשר בשנה שאחריה החברה על סף חדלות פרעון, פותח המנכ"ל הנואש את המעטפה השלישית. גם בה יש פתק קצרצר: "תכין שלוש מעטפות".

נתניהו פתח השבוע לעיני כולנו את המעטפה הראשונה והאשים את הממשלה הקודמת (שמסרה לו מדינה במצב בהחלט טוב). את השנייה הוא לעולם לא יפתח, כי הרי לא יאשים את עצמו. אז אולי נגיע יותר מהר למעטפה השלישית.

אחד התירוצים הבולטים של חסידי הרפורמה המשפטית הוא ההינתקות. אפילו יצחק הרצוג הזכיר אותה בנאומו הראשון בנושא. אבל מה בעצם הקשר? הרי ההינתקות – מהלך הרה אסון ועקוב מדם שמקורו בשיקולים מושחתים – הייתה צעד פוליטי-מדיני-צבאי; מה הקשר שלה למערכת המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט?

ככל שאני מבין, הטיעון הוא שאז בג"ץ לא התערב וזוהי הוכחה להטיה הפוליטית שלו אותה יש לתקן. אלא שהמתוחכמים שבין יוזמי ההפיכה המשטרית מבינים, שזה טיעון בוטה מדי, משום שהוא אומר במפורש שהמטרה היא בית משפט מוטה פוליטית (ואגב, אין להם שום בעיה לעשות לטובת עצמם את מה שיצאו נגדו כאשר לא היה לטובתם – למשל ליצור תקשורת חד-צדדית). אז הם עוטפים אותו בדיבורים על שופטים שמרנים שיבואו במקום השופטים האקטיביסטים של אהרן ברק (שכבר 16 שנים איננו במערכת, אבל העובדות כידוע לא רלוונטיות).

אלא מאי? דווקא הטיעון הזה חושף את מלוא ערוותה של ההפיכה. לצפות שבג"ץ יבטל מהלך מדיני-ביטחוני, זה לצפות ממנו להיות הכי אקטיביסט שאפשר. בית המשפט העליון אמר עשרות ואולי מאות פעמים, שהוא אינו עוסק במדיניות חוץ ובמדיניות ביטחון. לכן למשל נדחו כל העתירות נגד עסקות חילופי השבויים ונגד מדיניות הפתיחה באש בגבול הרצועה. ההתערבות בגדר הביטחון הייתה נקודתית וכך גם ב"נוהל שכן" – ובשני המקרים היא נבעה מן החוק הבינלאומי המחייב את ישראל ככוח כובש.

כלומר: מי שאומר שדחיית העתירות נגד ההינתקות היא ההוכחה לכך שיש לשנות את בית המשפט העליון – לא באמת רוצה שופטים שמרנים במקום אקטיביסטים. הוא רוצה שופטים שיפסקו בהתאם לדעותיו והשקפותיו. בדיוק כשם שגופי ימין הם אלו שביקשו אשתקד מבג"ץ להיות שוב סופר-אקטיביסט ולפסול את הסכם הגבול הימי עם לבנון. שלא יעבדו עליכם: לא מדובר על מחלוקת (לגיטימית לחלוטין) בנוגע לתפיסות עולם משפטיות, אלא בשאיפה (פסולה בתכלית) לקבל שופטים-מטעם שיישרו קו עם דעותיה של הממשלה, בתנאי כמובן שהיא ממשלת ימין.

השמאל רוצה להשיג ברחובות את מה שלא השיג בקלפי – זו אחת המנטרות הבולטות של תומכי ההפיכה המשטרית. נניח בצד את העובדה שממש לא מדובר בשמאל; אני אישית מכיר הרבה אנשי ימין שמשתתפים בהפגנות, וגם הסקרים מלמדים על התנגדות רחבה בימין לרפורמה. נתמקד בטיעון העיקרי: היו בחירות, יש ממשלה לגיטימית, תנו לה לממש את מדיניותה.

לכאורה – טיעון שובה לב, המבוסס על ההבדל הבסיסי שבין מדינת חוק דמוקרטית לבין מדינת אנרכיה. אלא שמבט קצת יותר מעמיק מגלה, שזוהי טענה רודנית ממדרגה ראשונה. כי מה למעשה אומרים לנו? הפסדתם בבחירות – שבו בשקט. המדיניות לא מוצאת חן בעיניכם – חכו לבחירות הבאות. שזה כמובן עומד בניגוד מוחלט לחופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה: הזכות למתוח ביקורת (בצורה חוקית) על כל ממשלה בכל נושא ובכל עת.

אם לא הפגנות, אז גם לא עצומות. ואם לא עצומות, אז גם לא מאמרים בעיתונים. ואם לא מאמרים בעיתונות, אז גם לא פוסטים בפייסבוק. ואם לא פוסטים בפייסבוק, אז גם לא אמירות בעל-פה. ואם לא אמירות בעל-פה, אז גם לא הרהורי לב. מי שטוען שאסור להפגין נגד הממשלה (ולא שמענו טענה שאסור להפגין בעדה!) – הופך את ישראל לדיקטטורה מן הסוג הגרוע ביותר.

בנימין נתניהו נולד למשפחת אצולה ירושלמית, במובן החיובי של המילה. אביו, הפרופסור בנציון נתניהו, למד בבית המדרש למורים ובאוניברסיטה העברית, היה עשרות שנים פעיל בתנועה הרביזיוניסטית, עבד בשליחותה בלונדון ובניו-יורק, היה העורך הראשי של האנציקלופדיה העברית ובין העורכים של אנציקלופדיה יודאיקה, לימד באוניברסיטת קורנל ופרסם כעשרה ספרים.

יוני נתניהו היה מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד מבצע אנטבה, למד באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת הרווארד וקיבל את עיטור המופת. עידו נתניהו הוא רופא שהתמחה ברדיולוגיה בישראל ובארה"ב, וכיום ידוע בעיקר כמחזאי מצליח שיצירותיו הועלו ברחבי העולם. ואילו בנימין נתניהו בילה חלק מילדותו בארה"ב, היה קצין בסיירת מטכ"ל וסיים את אוניברסיטת MIT.

אסתר חיות נולדה במעברת שביב שבהרצליה להורים ניצולי שואה מרומניה. הוריה התגרשו כאשר הייתה בת שנה וחצי, אביה היגר לאנגליה והיא גדלה בבית סבה וסבתה בהרצליה. את התיכון סיימה חיות באילת, שירתה בלהקת פיקוד מרכז, למדה משפטים באוניברסיטת תל אביב והחלה את דרכה המקצועית כספרנית ומתמחה במשרדו של חיים צדוק. מאז 1990 היא שופטת בכל שלוש הערכאות.

בהנחה שיש "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", מי משתייך לאיזו קבוצה? מיהו ה"פריבילג", כפי שנהוג לכנות בבוז בימים אלו את מי שנולדו למשפחה עשירה ובעלת קשרים ואשר דרכם הייתה סלולה? ומיהו שפילס את דרכו במו ידיו? לא שאני חושב שיש אמת באפיונים הללו, ולא שאני חושב שנתניהו צריך להתבייש בביתו ובמשפחתו; ממש לא. אבל רק תבינו למה מתכוונים באמת כאשר משתמשים במונחים הללו: מי שבצד שלנו ומי שבצד השני. אין לזה שום קשר לביוגרפיה האישית.

זה גם מסביר כיצד אשכנזי מיליונר שחבריו הם מיליונרים כבדים, נואף וחילוני גמור – הופך להיות המשיח של ספרדים בני מעמד הביניים ושומרי מסורת. זה גם מסביר כיצד הפוליטיקאים החרדים דבקים באדם שכזה, שהטריף את המטבח במעון ראש הממשלה בו הם באים לבקר אותו. זה בכלל לא קשור למהותו של האיש, אלא למה שאפשר לקבל ממנו. ובמקרה של הפוליטיקאים החרדים, מצא מין את מינו: הם מייצגים את היהדות בדיוק כמו שהוא מייצג את "ישראל השנייה".

אני לא נכנס לתוכנו של הסרטון של תלמידות אולפנת חורב בירושלים. לא ראיתי אותו, אך אני נוטה להאמין שמדובר לכל היותר בטיפשות של כמה ילדות בערב פורים, ואולי בכמה מורים שלא הבינו שיש אנשים שלא יצחקו מזה. הרבה יותר משמעותית בעיני היא הצביעות מרקיעת השחקים של המגיבים ובראשם אנשי ש"ס.

יודעים מה זה ש"ס? – שומרים ספרדים. המפלגה הזאת הוקמה בישיבת פוניבז' בידי הרב אלעזר מנחם שך, כי זו הייתה הישיבה האשכנזית החשובה היחידה שקיבלה תלמידים ספרדים. כמה חברי כנסת אשכנזים יש בש"ס? – בדיוק כמספרם של חברי הכנסת הספרדים ביהדות התורה: אפס עגול ומלא. יודעים איך המפלגות הללו מחלקות ביניהן את משרות הדיינים בבתי הדין הרבניים? שליש חרדים אשכנזים, שליש חרדים ספרדים, שליש דתיים-לאומיים. זה אפילו לא נעשה מתחת לשולחן; זהו המפתח הגלוי.

אריה דרעי וחבריו לא פצו פה כאשר סמינר אשכנזי חרדי בעיר עמנואל סירב לקבל תלמידות ספרדיות; היו אלה ההורים שנאלצו להילחם לבדם. ההסבר שניתן אז היה, שאת הילדות של בכירי ש"ס כן מקבלים לסמינרים הללו, אז לא אכפת להם ואין להם עניין לריב עם המנהלים (שהם מהאנשים החזקים ביותר במגזר החרדי, כי הסמינר קובע במידה רבה את מסלול חייהן של הבנות החרדיות, שכידוע במקרים רבים הן המפרנסות העיקריות וגם היחידות).

ובכלל, לשמוע פוליטיקאים חרדים מתלוננים על קיפוח – זה שיא של צביעות. הרי אצלם לנשים יש אפס ייצוג ואפס השפעה ואפס תפקידים. הרי אצלם הקיפוח מובנה בתפיסות עולם שאפילו באירן היו נחשבות לקיצוניות וארכאיות. כמו תמיד, הם מכים "על חטא" רק על חזהו של האחר.

"אתה לא אובייקטיבי", מטיחים בי שוב ושוב (וזה עדין ביחס לאמירות אחרות). ועל מה אומרים את זה? – על מאמרי דעה ופרשנות, כמו זה שאתם קוראים עכשיו. מילון ספיר למילים ומונחים לועזיים מפרש: "אובייקטיבי – כמות שהוא, כשהוא לעצמו, שאינו מושפע מדעה אישית, ענייני, חיצוני, בלתי תלוי, לא משוחד, ללא משוא פנים, ללא הטיות פרטיות".

מאמר דעה ופרשנות אינם יכולים ואינם אמורים להיות אובייקטיביים. כל-כולם הוא הבעת הדעה של הכותב. דיווח חדשותי צריך להיות אובייקטיבי, אם כי אין אובייקטיביות מוחלטת משום שלא תמיד יש עובדות מוחלטות. כל עיתונאי ידווח שקבוצה א' גברה 0:3 על קבוצה ב', אך עיתונאים עשויים להיות חלוקים בשאלה האם השופט צדק או טעה, האם קבוצה א' יכלה לכבוש יותר או שמא התוצאה מקפחת את קבוצה ב'.

כאשר אומרים "אתה לא אובייקטיבי" זהו בדרך כלל קוד ל"אתה לא חושב כמוני" או "איך אתה מעז להביע דעה שונה משלי". וזה נכון אפילו לליברלים, האמורים להלל את חופש המחשבה והביטוי; נסו להגיד ליד ליברלי משהו נגד זכויות להט"בים או על ההבדלים בין המינים ותראו מה תחטפו. זו אינה דרישה לאובייקטיביות; זו משטרת מחשבות.