מושג מוזר: מוסר

בג"ץ פסל את מינויו של אריה דרעי לשר הפנים ושר הבריאות (כן, כן, בממשלה עם המון משרדים מומצאים, שניים מהחשובים ביותר ניתנו לאדם אחד) בשל שתי סיבות. האחת: חוסר סבירות למנות לשר את מי שרק שנה לפני כן הודה והורשע בעבירות מס, כאשר לחובתו עבר פלילי בעבירות שחיתות. השנייה: התחייבותו המפורשת לפרוש מהחיים הפוליטיים כחלק מהסדר הטיעון המקל עימו.

סוגיית הסבירות היא עניין משפטי סובייקטיבי, אבל מבט מוסרי היה אמור בכלל למנוע את המינוי ואת העיסוק השנוי במחלוקת בסוגיה זו. האם זה מוסרי, שעבריין סדרתי – שלוש הרשעות בעבירות הפוגעות קשות בטוהר הממשל ובקופת הכלל – יהיה שר? האם בנימין נתניהו היה מפקיד עבריין שכזה על ענייניו האישיים? ודאי שלא. אבל כאשר מדובר "רק" בשאלות של חיים ומוות (שר הבריאות!), כאשר מדובר "רק" בשליטה על חיינו היום-יומיים (שר הפנים!) – למוסר אין שום חשיבות.

כנ"ל המינוי של איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי, אולי ההזוי ביותר בתולדות 37 ממשלות ישראל. עבריין מורשע סדרתי יהיה הממונה על משטרת ישראל ומשמר הגבול ואולי גם על המשמר הלאומי? גזען ותומך טרור יופקד על שלומם של ערביי ישראל והמאבק בטרור? שוב, בג"ץ יקבע האם המינוי הזה סביר (לדעתי השופטים לא יתערבו). אבל המוסר – או ליתר דיוק: חוסר המוסר – זועק לשמים, כמו גם ההתעלמות המוחלטת של נתניהו ממנו.

בהקשר של בן-גביר חובה לציין גם את העיתוי של הדלפות "מקורביו" בדבר החלטתו שלא להאריך בשנה את כהונתו של קובי שבתאי. הדברים פורסמו בדיוק, אבל בדיוק, בימים הבודדים בהם שבתאי שוהה בגרמניה ליד מיטתו של אחיו החולה. לעשות כזה דבר - כבר לא קשור למוסר אלא לדרישה הכי בסיסית של אנושיות הכי מינימלית. בן-גביר נעדר אפילו את המינימום הזה.

מבחינה משפטית טכנית, אפי נוה כשיר להתמודד בשבוע הבא על ראשות לשכת עורכי הדין. ההרשעה שלו בפרשת התרמיות בנתב"ג עדיין איננה חלוטה, כי הוא יכול להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (אם בקשה כזאת תוגש, היא תידחה על הסף; אין כאן אפילו רבע עילה לדיון בגלגול שלישי). לכן, ועדת האתיקה של הלשכה אינה יכולה לדון בהשעייתו. ואילו פרשת "מין תמורת מינוי" נסגרה ללא כתב אישום, ולכן גם היא אינה עילה משפטית למניעת התמודדותו.

אבל מה עם המוסר? האם מי שהורשע בשתי ערכאות בכך שרימה את המדינה לתועלתו הפרטית, ראוי להיות ראש לשכת עורכי הדין ולייצג את "קציני בית המשפט"? האם מי שהמליץ למנות את המאהבת שלו לשופטת, יכול להתקרב למרחק של 100 קילומטר מהוועדה לבחירת שופטים? האם מי שהיו לו יחסים עם לפחות ארבע נשים במקביל, שרק אחת מהן הייתה אשתו, הוא דמות מתאימה להוביל ציבור חשוב בעניינים שברומו של עולם?

בלב מחלוקת קרח ועדתו, עליה נקרא בתורה בשבת הקרובה, עמדה הטענה לנפוטיזם: משה הוא המלך, אחיו אהרון הוא הכהן הגדול, אחייניו אלעזר ואיתמר הם הכהנים, אלעזר הוא גם נשיא שבט לוי, גיסו של אהרון (נחשון בן עמינדב) הוא נשיא שבט יהודה. חייבים לומר שמבחינה עובדתית היה ממש בטענות הללו, ואין זה פלא שהתורה מדגישה "זה הדבר אשר ציווה ה'" ביחס למינוי הכהנים; אחרת – זה באמת לא סביר.

הסוגיה מי ראוי לרשת את כסאו של רב שהלך לעולמו, העסיקה רבות את ההלכה היהודית לאורך השנים. בעיקרון נקבע, כי אם בנו של הרב עומד ברמה המתאימה – יש לו זכות קדימה. אבל בדרך כלל הרבנות לא עברה בירושה (אני לא מדבר על אדמו"רים חסידיים, זה סיפור שונה), וחשוב מאוד לזכור שאז דובר על קהילות בגולה ולא על מדינה יהודית עצמאית ומודרנית. ואם כבר דיברנו על דור יוצאי מצרים, אזי נזכיר שאת משה ירש יהושע בן נון ולא אחד מבניו שלו. גם בהמשך, המלוכה עברה בירושה – אך לא המנהיגות הדתית, למעט משפחת נשיאי הסנהדרין שהיו סוג של מלך.

כל זה לא מפריע לרבנים הראשיים ולמי שממנים אותם. הרב דוד לאו הוא בנו של הרב ישראל מאיר לאו; הרב יצחק יוסף – בנו של הרב עובדיה יוסף. שניהם שימשו כנשיא בית הדין הרבני הגדול למרות ששניהם אינם דיינים. ההתערבויות של הרב יוסף בפוליטיקה היו בוטות ביותר; הוא עומד להיות נשיא מועצת החכמים של ש"ס. כל זה הוא חלק מן הגורמים לירידה החדה במעמדה של הרבנות הראשית, גם ואולי בעיקר בציבור הדתי-לאומי.

הרב הראשי האשכנזי הבא כנראה לא יהיה "הבן של", אבל על משרת הרב הספרדי יש מאבק בין הרב דוד יוסף (בנו של הרב עובדיה) והרב יהודה דרעי (אחיו של אריה דרעי). אין שום מניעה חוקית למינוי שכזה, אבל היינו מצפים שרבנים יביאו בחשבון גם את המוסר ומראית העין. תמימים אנחנו, נכון?

אני מבין שהסיעות החרדיות והחרדיות-לאומיות דבקות בבנימין נתניהו כי הוא מוכן לתת להן הכל כולל הכל, ודאי בממשלה הנוכחית. גם פטור נרחב ולמעשה גורף מגיוס לצה"ל ומשירות אזרחי. גם פטור מוחלט מלימודי ליבה. גם מיליארדי שקלים שיאפשרו לחיות על חשבון המדינה במקום לצאת לעבודה. גם התערבות אנטי-ליברלית בתכניה של מערכת החינוך. גם הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. ועוד ועוד ועוד; ההסכמים הקואליציוניים חסרי התקדים משתרעים על פני עשרות סעיפים.

ובכל זאת, לא רועדת לכם היד? אפילו לא אצבע אחת? אפילו לא לרגע? לא מפריע לכם בכלל שזהו ראש הממשלה החילוני ביותר בתולדות המדינה? שהוא נאף עם אשת איש והודה בכך בפרהסיה? שהוא אכל צ'יזבורגר בפומבי בתחילת דרכו ובמסעדה טריפה למהדרין בלונדון ממש עכשיו? לא התביישתם אפילו לשנייה כאשר הצבעתם בעד מינויו של הומוסקסואל מוצהר ליו"ר הכנסת? הכל כסף ותפקידים וטובות הנאה? אף לא טיפה אחת של מוסר?

ההתעלמות המוחלטת משיקולי מוסר אינה בעיה שלנו בלבד. ראו מה מוכנים היו לבלוע אזרחיהן של שלוש ממדינות ה-G7: ארה"ב, בריטניה ואיטליה. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן דונלד טראמפ, שסקירת חוסר המוסר שלנו יכולה למלא עמודים שלמים. הרומנים מחוץ לנישואין, התרמיות בעשרות מיליוני דולרים, העובדים והספקים שלא קיבלו תשלום, ההתרברבות ביכולתו לתקוף מינית, הקביעה השיפוטית לפיה אכן תקף מינית, ההתעלמות מכל כללי האתיקה הנשיאותיים, גסות הרוח והשתלחויות הלשון, השקרים האין-סופיים. ובכל זאת, כמחצית מן האמריקנים מאמינים לו ובטוחים שהוא קורבן לקונספירציות ורדיפות ומוכנים לבחור אותו שוב.

בוריס ג'ונסון נבחר לראש ממשלת בריטניה למרות עבר ארוך של חוסר נאמנות בחייו האישיים וחוסר אמינות בחייו המקצועיים. לכך הוא הוסיף את המסיבות שקיים בדאונינג סטריט 10 בזמן סגרי הקורונה ואת שקריו לפרלמנט בהם הכחיש זאת. לזכותם של הבריטים יש לומר, שעל זה הוא שילם את המחיר: אשתקד בהתפטרותו מראשות הממשלה ובשבוע שעבר בהתפטרותו מהפרלמנט. אבל האם זה סוף הקריירה שלו? ממש לא בטוח.

סילביו ברלוסקוני היה ראש ממשלת איטליה יותר זמן מכל אדם אחר מאז מלחמת העולם השנייה (במדינה שהחליפה לעיתים ראשי ממשלה בקצב של החלפת גרביים), המשיך למשוך בחוטים בפוליטיקה האיטלקית, היה איל תקשורת ואפילו בעליה של קבוצת הכדורגל מילאן. וכל זה – אל מול חיים של הוללות, שחיתות וקשרים עם המאפיה. אולי האיטלקים רגילים לזה מאז ימי פומפיי העליזים וימי נרון קיסר הפחות-עליזים, אך ההתעלמות מהיבטי המוסר עדיין הייתה מדהימה.

אם הזכרנו את מילאן, אזי נעיר שגם עולם הספורט לא יכול להתהדר ביותר מדי חשיבה מוסרית. מהו בעצם סוד קסמו של הספורט בכללותו, המרתק מיליארדי בני אדם? נדמה לי שאחת הסיבות היא שבבסיסו מונח שוויון: אותו מספר מתמודדים, אותם כללים, אותה זירה, אותם אביזרים. ברור שיש טובים יותר וטובים פחות, אך ברמה הכי התחלתית – כולם שווים.

הכסף מפר את השוויון הזה. מי שיכול לגייס יותר כסף, יכול להביא שחקנים יותר טובים ומאמנים יותר טוב, להשקיע במתקני אימונים, לשכור צוות תומך נרחב יותר, לבנות אצטדיונים גדולים יותר ועוד ועוד. ככה זה בעולם קפיטליסטי, שהוא טוב לאין שיעור מהעולם הסוציאליסטי. עם זאת, דווקא במדינה הכי קפיטליסטית בעולם – ארה"ב – יש כללים נוקשים, בעיקר בתחום שכר השחקנים, שמטרתם להבטיח שלאורך זמן יהיה כמה שיותר שוויון בין הקבוצות.

דנבר נאגטס זכתה השבוע לראשונה בתולדותיה באליפות ה-NBA; מאז שנת 2000 היו 11 אלופות שונות. בבייסבול היו מאז תחילת המאה 15 אלופות שונות, ובפוטבול – 14. לעומת זאת, בפרמיירליג האנגלית בכדורגל התחלקו בתארים רק שש קבוצות, בליגה הגרמנית – חמש בלבד (17 אליפויות של ביירן מינכן, כולל עשר רצופות), ואילו האליפות בספרד היא מועדון סגור של ארבע קבוצות, כאשר ברצלונה (עשר) וריאל מדריד (שמונה) כמעט תמיד מתחלפות ביניהן.

הכסף הגדול שזורם לספורט, במיוחד מהמפרץ הפרסי לכדורגל האירופי (וגם לרכישת כוכבי ענק בסעודיה), מאיים ליטול ממנו את אותו קסם מרכזי ולהפוך כמעט את כל יתר הקבוצות למי שמתחלקות בשאריות או הופכות לבשר תותחים. יש בזה משהו בלתי מוסרי, איתות לדורות הבאים של הספורטאים ושל האוהדים: לא משנה כמה תתאמצו, לא משנה כמה תאהבו – בסוף הכסף הוא זה שיקבע.