הן עם לבדד ישכון

אומרים שבצלאל סמוטריץ' כותב שני ספרים, אשר יציגו את משנתו בשני תפקידיו המיניסטריאליים. האחד יעסוק בתחום הכלכלה ויהיה בן 250 עמודים. בעמוד הראשון יהיה כתוב "בעזרת השם" וכל שאר העמודים יהיו ריקים. השני יעסוק בביטחון ויחסי חוץ ויכלול 300 עמודים. בראשון הוא יכתוב פסוק מפרשת השבוע: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". שאר העמודים, כפי שבוודאי ניחשתם, יהיו ריקים.

בשני כובעיו, סמוטריץ' משקף היטב את מדיניותה המטורפת וההרסנית של הממשלה הנוכחית, כי יש להם מכנה משותף: שחצנות חסרת גבולות, כאילו ישראל היא מעצמת-על כל-יכולה, שאין לה שום בעיה להתעלם מכולם כולל כולם. חברות הדירוג? לא מבינות את הרפורמה המשפטית. משקיעי ההיי-טק? שמאלנים מפונקים. הממשל האמריקני? שיתעסק בענייניו.

בשורות הבאות נעסוק באותו פסוק מתוך הראשונה מבין שלוש ברכותיו של בלעם לעם ישראל, אותן נקרא מחר בפרשת "בלק". אולי באמת עם ישראל אמור לשכון בדד ולא להתחשב בגויים? ואם כך, אולי יש לשאוף להגשמת ייעודו כאן ועכשיו – ברוח הדתית-לאומית שאיננה מצפה לביאת המשיח כדי לקומם את עצמאות ישראל בארצו? או שמא הפרשנות הנכונה היא אחרת?

כאשר בוחנים את דבריהם של פרשני התורה המובילים לפסוק זה, דומה שניתן להצביע על התפתחות מעניינת לאורך הדורות. המוקדמים שבהם, בני ימי הביניים, אכן סברו שמצבו האידיאלי של עם ישראל הוא בבדידות מזהרת. כך למשל אומר ר' חזקיה בן מנוח (החזקוני), בן צרפת במאה ה-13: "לבדם הם שוכנים ואין שום אומה יכולה להם, שהרי בוראם הבטיחם להושיבם לבטח". הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13 בספרד), פירש: "ישכון לבדו ואין עימו גוי אחר שיחשוב הוא אליו, כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת. אבל אלו – כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם, וישכון בדד בשם יעקב וישראל". עמים אחרים יוצרים בריתות, אך עם ישראל אינו זקוק להן.

נקפוץ 600 שנה קדימה, אל ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין, אז בפולין וכיום בבלארוס). "לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המַגלים אותם, משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם. אבל לא כן ישראל. כשהוא לבדד ואינו מתערב עימהם – ישכון במנוחה ובכבוד... ו'בגויים' – כאשר הוא רוצה להיות מעורב עימם; 'לא יתחשב' – אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם". כלומר: עם ישראל ישרוד בגולה אם לא יתבולל; ואם ינסה להתבולל – ה' יגרום לכך שלא ייחשבו בעיני הגויים לבני אדם (כשני דורות לפני שהנאצים הגדירו את היהודים כ"אונטרמנטש" – "תת-אדם") ולכן לא יתבוללו. לא מדובר בהתבדלות מוחלטת, אלא רק בהימנעות מהתבוללות.

בקו דומה הולך הרב פינחס וולף, שהיה רב בגרמניה ובפתח תקוה במחצית הראשונה של המאה ה-20: "גם בקיימם יחסי חברה עם אחרים, שוכנים ישראל כבוד, שומרים על עצמיותם הקדושה בהיותם 'בדד'. ישראל 'בודדים' לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה לאומית. טבעם המיוחד בולט כל כך, שאף אם ירצו להתבולל – סביבתם דוחה אותם". עם ישראל שומר על ייחודו הרוחני ואינו יכול להתבולל, כי ייחודיות זו גורמת לכך שסביבתו תדחה אותו כמו גוף הדוחה אבר זר. ושוב: מדובר בתכונות המבטיחות את הישרדותו של עם ישראל, אבל לא בהסתגרות מן העולם. הנצי"ב והרב וולף, החיים בעידן המודרני, הבינו היטב שהסתגרות שכזאת היא הרסנית ובלתי אפשרית.

הרב שמשון רפאל הירש, בן המאה ב-19 בגרמניה, הציע הסבר מודרני אחר: "הוא יחיה בארצו הגדורה בגבולותיה ולא ירבה קשרים עם עמים אחרים. הוא יקיים את תפקידו הפנימי-הלאומי כעם בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כגוי בין גויים, כגוף לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו". עם ישראל יחיה בארץ ישראל, ינהל קשרים מוגבלים עם עמים אחרים – משום שהוא לא ירצה להתחרות בהם, אלא יתמקד בתפקידו-שלו. לשיטתו, לא תהיה הסתגרות, אך גם לא תהיה הידבקות.

אם כך היו פני הדברים במאה ה-19 ובמאה ה-20, על אחת כמה וכמה שזהו המצב במאה ה-21. אין בעולם אפילו ישות מדינית אחת – לא ארה"ב, לא סין, לא גרמניה, לא האיחוד האירופי – היכולה להתקיים לבדה. הסחר העולמי הוא המקור לחומרי גלם, מוצרים ושירותים חיוניים. בעיות כמו שינויי האקלים והטרור מחייבות שיתוף פעולה בינלאומי. קוריאה הצפונית מנסה להסתדר לבדה (בערך; היא סוחרת עם סין) – וכולנו יודעים כיצד זה נראה. מדינות הנתונות תחת עיצומים בינלאומיים נתקלות בקשיים עצומים – כלכליים, חברתיים, מדיניים.

הנה כמה נתונים למישהו שהוגה (או ליתר דיוק: הוזה) באפשרות שישראל יכולה לצפצף על העולם ולהסתדר בכוחות עצמה. תנובת החיטה בארץ היא 10% מן הצריכה השנתית, ומיועדת ברובה למאכל בהמות; למעשה כל הלחם שאנחנו אוכלים, מקורו בחיטה מיובאת. כשליש מן החשמל בארץ מיוצר מסולר ופחם מיובאים.

כמעט כל עמוד השדרה של צה"ל הוא תוצרת חוץ: כל מטוסי הקרב, כל מסוקי הקרב, כל מטוסי הפיקוד והביון, כל מטוסי התובלה, כל הסטי"לים, כל הצוללות. מנוע טנקי ה"מרכבה" הוא תוצרת ארה"ב. חלק ניכר מן המימון לפיתוח ולייצור של מערכות "כיפת ברזל" ו"חץ" הוא אמריקני. אשתקד הגיע הייצוא הביטחוני לשיא של 12.5 מיליארד דולר; בלי ייצוא זה, היה קשה עד בלתי אפשרי לפתח ולייצר את המערכות החיוניות של צה"ל.

ענף ההיי-טק, מנוע הצמיחה של המשק, בנוי ברובו המכריע על ייצוא וכמעט כל הדלק המניע אותו מגיע מחו"ל. בשנה שעברה הסתכמו ההשקעות בו ב-15 מיליארד דולר והיו 4% מכלל ההשקעות בעולם. השנה, "בזכות" ההפיכה המשטרית, ההשקעות בו צונחות בצורה חדה וירדו ל-2.5% מההיקף העולמי. הענף מספק 16% מהתוצר הישראלי (240 מיליארד שקל ב-2021), הוא הניב 45% מהעלייה בתוצר בשנים 2021-2017, המיסוי ממנו מכניס למדינה 60-50 מיליארד שקל בשנה, הייצוא שלו עמד לפני שנתיים על 67 מיליארד דולר – 54% מהייצוא הישראלי.

ישראל מייבאת חומרי גלם, מזון, מכונות, יהלומי גלם, מכוניות, מטוסים, ציוד ביטחוני, דלקים, מוצרי צריכה, מוצרי חשמל ביתיים. ישראל מייצאת תרופות, תוכנות ושירותי היי-טק, ציוד ביטחוני, יהלומים מלוטשים, מוצרי חקלאות. המשק הישראלי לא יוכל להתקיים בלי סחר החוץ הזה. ליתר דיוק: המדינה לא תשרוד בלעדיו. נקודה.

אפרים קישון השתמש בפסוקנו ככותרת למאמר בו תיאר את יחסו ליהדות העולם. בלעם העניק לנו כותרת זו בראיון לעיתון "במדבר", כתב גדול ההומוריסטנים של ישראל, "ועד היום איננו יודעים אם הוא התכוון לפאר אותנו או לקללנו". מכל מקום, המשיך, עם הקמת המדינה פרסמה הממשלה מודעה בה ביקשה מבעלי ברית אפשריים להתקשר אליה – ואנחנו עדיין מחכים. "אין לנו אף בעל ברית אחד מעולם כולו. חוץ מהולצר".

הולצר הוא יהודי מקומי שפלש לחדרו של קישון במלון בפרנקפורט, גרר אותו לבית הכנסת ואף הלביש אותו בטלית כדי שיראו "שאחד מישראל מתפלל איתנו בגרמניה". הולצר הוא "יהודון קטן לכל דבר, לא משהו אחד". אבל "האיש הזה הוא אחי". אני מנסה מזה 38 שנה להתבולל במרחב השמי, כתב קישון, אבל לא יעזור כלום: "אני אוהב את הולצר הקטן וזהו זה". משום שהוא ודומיו אוהבים את ישראל בכל ליבם ובכל דרך, משום שהם אוכלים אבוקדו ישראלי למרות שאינם אוהבים אותו, משום שהם יגנו עליה ולא משנה איזו שטות תעשה, "מפני שהם כה תמימים, טיפשים, דתיים, ציוניים". בכל מקום בעולם יש לישראל בעל ברית רב-עוצמה כמו אויביה: הולצר, סיים קישון.

יהדות העולם כיום, במיוחד בארה"ב, שונה בהרבה. היא לא תמימה, לא טיפשה, לא דתית, לא ציונית. כאשר עסקינן ביהדות ארה"ב, ההתבוללות אוכלת בה בכל פה, במידה רבה באשמת התנועה הרפורמית. רבים מאנשיה נוטים לשמאל ומותחים ביקורת חריפה על ישראל. אבל מי שחושב שנוכל להתקיים אם נגרום לקרע עם אחינו שבתפוצות, ושוב בדגש על ארה"ב – הוא שוטה ברמת פושעת. העוצמה היהודית – בעסקים, בתקשורת, במשפט, באקדמי – היא בעל חשיבות מכרעת בתמיכתה של ארה"ב בישראל, תמיכה שהיא הנכס האסטרטגי החיוני ביותר שלנו.

גם אם נניח בצד את העיקרון המוסרי-הלכתי שיהודי נשאר יהודי, לא משנה כמה הוא חוטא – שיקולים מעשיים-קיומיים מחייבים אותנו שלא לגרום להתנכרות של יהודי העולם. אבל גם כאן, הממשלה הנוכחית עושה הכל כדי להתנשא מעליהם ולהרחיק אותם מעל ישראל.

זהותם של התומכים ביישום מילולי של "עם לבדד ישכון" ראויה גם היא להתייחסות. לכאורה, מדובר באנשים שומרי מצוות היכולים לטעון שהם מגשימים חזון אידיאלי של תורת ישראל. אבל רק לכאורה. כי כאשר מתבוננים על מעשיהם, מתחייבת המסקנה שהם שומרי מצוות רק כאשר זה נוח להם, או במילים אחרות – לא שומרי מצוות.

ההלכה אוסרת לחלל שבת אלא במצבים של פיקוח נפש; הגעה למקום פיגוע לצורך הסתה (איתמר בן-גביר) או פגיעה ברכוש פלשתיני (נערי הגבעות) אינם מתקרבים למשהו שמזכיר את הקצה של פיקוח נפש. ההלכה אוסרת לרצוח גויים. ההלכה אוסרת לגזול את רכושם של גויים. והגרוע מכל: מי שעוסק בתורה ומתנהג בצורה הגורמת לסובבים אותו לומר כמה בזויה התורה שלמד, חוטא בחילול השם – העבירה החמורה ביותר ביהדות.

בשנות ה-1970, כאשר הבנקאי חובש הכיפה השחורה יהושע בן-ציון נדון ל-12 שנות מאסר על מעילת ענק, שאל מישהו את סבתי כיצד אדם דתי עושה דבר כזה. תשובתה הייתה פשוטה: מי שעושה את זה איננו אדם דתי. התורה שאוסרת לחלל שבת ומצווה על הנחת תפילין, היא גם התורה האוסרת גניבה ומצווה על יושר מסחרי. ההלכה איננה תוכנית כבקשתך. ברור שלכולנו יש חטאים, אך מי שמחלל שבתות והורג גויים וגוזל גויים ומחלל את השם – איננו שומר מצוות. ולא משנה מה גודל הכיפה שלו, מה אורך הציציות שלו ובאיזה קמ"ש הוא מתנדנד בתפילה.

המענה החשוב ביותר והבסיסי ביותר לדוגלים ב"עם לבדד ישכון" הוא שמדובר בתפיסה המנוגדת בתכלית לזו הניצבת ביסוד היהדות. ההלכה היהודית מקיפה את האדם מרגע לידתו ועד רגע פטירתו, משעת קומו ועד שעת שכיבתו, בביתו ובעבודתו, בשמחתו ובאבלו, בצרכיו הגופניים ובמרומי נשמתו. מדוע? כי התורה היא ספר מוסר שנועד לשפר את האדם החי בעולם הזה הגשמי, כדי שיזכה לעולם הבא הרוחני. כי התורה מלמדת את האדם, אשר נברא בסוף מעשה בראשית, כיצד לחיות בתוך כל הטבע שנברא לפניו.

לא ניתנה תורה למלאכי השרת, קבעו חז"ל. במדרש מופלא על מתן תורה הם מספרים כיצד משה מראה למלאכים שדיני התורה אינם יכולים לחול עליהם: הם לא ירדו למצרים, אין להם אב ואם, אין ביניהם תחרות וקנאה. על הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי" אמר האדמו"ר ר' מנחם מנדל מקוצק: מלאכים קדושים יש במרום די והותר; המשימה היא להפוך לקדושים את החיים האנושיים. לכן היהדות מצווה על האדם לאכול ולשתות, לעבוד לפרנסתו, להיעזר ברופא, לטפח את כדור-הארץ. מובן שעליו להתפלל לעזרת הבורא ולהודות לו על חסדיו, אך ראשית לכל הוא חייב לפעול בתוך הטבע.

מי שחושב שאדם מודרני, קהילה מודרנית, מדינה מודרנית יכולים לחיות בתפיסה של "לבדד ישכון ולא יתחשב", אינו רק שוטה הזוי ומסוכן; הוא כופר ביסוד-היסודות של היהדות. הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הוא מעוות עד לבלי הכר את כל בסיס התורה, המצוות והמוסר היהודיים. הוא הרבה יותר גרוע מאשר בלעם, שאמר במקור מילים אלו. בלעם רצה לקלל ונמצא מברך; הוא לוקח את הברכה ומשתמש בה לקללה שאין גרועה ממנה.