המלחמה נגמרה, נכון?

תראו מה היה השבוע על סדר יומן של הממשלה, הכנסת והקואליציה: העברת מינוי נציב שירות המדינה לידי ראש הממשלה (פוליטיזציית-יתר של השירות הציבורי), העברת מינוי נציב תלונות הציבור על שופטים לידי הכנסת (סכנה להדחה פוליטית של שופטים), התקפות על היועצת המשפטית לממשלה, אי-גיוס החרדים, 750 מיליון שקל של כספים קואליציוניים, שינויים בתקצוב המועצות הדתיות (גרסה חדשה של חוק הרבנים) ואפילו שינוי שמו של משרד החקלאות (למשרד החקלאות וביטחון המזון, כי כולם רוצים להיות ביטחוניסטיים: התחבורה והבטיחות בדרכים, הגנת הסביבה, ביטחון לאומי).

אם זה המצב, אז כנראה המלחמה נגמרה. חזרנו על מלא ל-6 באוקטובר: ההפיכה המשטרית, הביזה האנוכית, הצפצוף על סדרי מינהל וממשל תקינים. לכך נוספת ההתעלמות המוחלטת ממה שמתרחש כאן בתשעת החודשים האחרונים, כי אחרת לא ניתן להסביר את המשך השתמטות החרדים ואת העברתם של סכומים אדירים לצרכים מגזריים ופוליטיים במקום למאות אלפים הנאנקים תחת נטל המלחמה והשלכותיה.

אבל, רק רגע, האם אותן ממשלה וכנסת וקואליציה לא אמרו לנו שהזמן לחקירת המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה יהיה אחרי המלחמה? הן לא אמרו לנו שאי-אפשר לעשות זאת בעיצומם של קרבות ושיש להמתין עד לסיומם? כמו שאומרת הגמרא: "ממה נפשך" – אם אתם עוסקים בכל אלו, סימן שאין מלחמה; ואם אתם לא מוכנים להקים ועדת חקירה – סימן שיש. אבל התשובה כמובן פשוטה להפליא: המלחמה נגמרה כשזה נוח להם, והיא נמשכת ותימשך כשזה נוח להם. היא נגמרה לצרכים שלהם, היא נמשכת ותימשך כדי שיוכלו לברוח מאחריות.

הפארסה סביב שחרורו של מנהל בית החולים שיפא, מחמוד אבו-סלמיה, מחייבת מספר הערות. הראשונה היא הפבלוביות של התגובות המיידיות. עוד לפני שהיה להם מושג מה באמת קרה, הגורמים המעורבים מיהרו להאשים את יריביהם הקבועים. בנימין נתניהו זרק את זה על בג"ץ (שקר מוחלט; לא הייתה שום החלטה ולא היה שום פסק דין ולא הייתה שום הנחיה מצד השופטים, אלא המדינה מיוזמתה הודיעה שתסגור את מתקן שדה תימן בשל התנאים הקשים בו). יואב גלנט האשים את איתמר בן-גביר, אשר מצידו האשים את גלנט ואת השב"כ, אשר בתורו הטיל את האחריות על שירות בתי הסוהר. כלומר: לא העובדות חשובות, אלא הספין המהיר.

השנייה: תראו איזה ברדק הולך כאן לגבי החלטה נקודתית ושולית, האמורה להיות מתועדת. כפי שציין בצדק ynet, זוהי דוגמה מובהקת (ומעוררת חלחלה) לאופן קבלת ההחלטות בצמרת המדינית והביטחונית שלנו, וליריבויות האישיות האוכלות בה בכל פה. קחו את זה, תכפילו פי אלף ותבינו מה הולך להיות כאן כאשר ייחקרו המחדל והמלחמה. ומה שהכי נורא: קחו את זה, תכפילו פי אלף ותבינו כיצד מנוהלת המלחמה בזמן אמת – וכיצד תנוהל מלחמה קשה פי כמה וכמה מול חיזבאללה.

נמשיך עם פארסת אבו-סלמיה, ששורשיה הולכים עשרות שנים אחורה. בספטמבר 2017 פסק בית המשפט העליון, כי יש להעניק לכל אסיר ועצור בישראל שטח מחיה של לפחות שלושה מ"ר בתוך תשעה חודשים, ושל ארבעה מ"ר בלי שירותים ומקלחת או 4.5 מ"ר עם שירותים ומקלחת בתוך 18 חודשים. זה היה לפני שבע שנים, שלוש שנים לאחר הגשת העתירה. בפסק הדין ציין השופט אליקים רובינשטיין, כי הסוגיה ידועה מזה לפחות ארבעה עשורים – כלומר, כיום היא כבר בת 50.

אם המדינה הייתה מקיימת את פסק הדין, כבר היינו מזמן במקום הרבה יותר טוב, וריבוי המעצרים בזמן המלחמה לא היה מוביל לקטסטרופה הנוכחית. אבל המדינה לא קיימה אותו במלואו. לאחר שקיבלה דחייה, היא הצליחה להגיע ליעד הראשון – שלושה מ"ר – אבל השני נדחה ונדחה ונדחה ונדחה, ובחודש שעבר קיבלה המדינה ארכה עד חודש דצמבר לדווח כיצד התקדמה. דהיינו, שורש הרע הוא בהזנחה עתיקת יומין ובהפרה מתמשכת של פסק דין, גם אם פה ושם נעשו מאמצים והיו שיפורים.

הסניגוריה הציבורית – זרוע של משרד המשפטים – מתריעה מזה שנים על מצב הכליאה, המזכיר מדינות נחשלות. המצב הורע בהרבה מאז תחילת המלחמה, ובחודש פברואר השנה דיווחה הסניגוריה שהמצוקה היא נחלתם של כל האסירים והעצורים, ולא רק של אנשי חמאס ומחבלים אחרים. "פגיעה חריפה וחסרת תקדים בזכויות העצורים והאסירים בישראל. משבר כליאתי חסר תקדים, במסגרתו מצופפים עצורים ואסירים - הן פליליים והן ביטחוניים - למרחב מחייה בלתי אנושי ואף לכדי הלנה על הרצפה", נאמר בדוח שלה.

בהחלטת בג"ץ בחודש שעבר צוין, כי 55% מהכלואים מוחזקים כעת בתנאים שאינם עומדים אפילו בפעימה הראשונה של פסק הדין מ-2017, שטח המחיה הממוצע ירד לשני מ"ר ו-4,100 כלואים – מתוכם 800 פליליים – ישנים מדי לילה על מזרונים המונחים על הרצפה. כל זה לא הזיז את קצה הציפורן של איתמר בן-גביר, הממונה על השב"ס, ותהיו בטוחים שגם כעת לא ישתנה כלום. או שיהיה צורך לשחרר עוד חשודים בטרור, או שיפרצו מהומות במתקני הכליאה, או שנחטוף בזירה הבינלאומית, או כולם ביחד – וברור שאז נחזור למעגל ההאשמות שבו פתחנו.

פרופ' רון שפירא, השופט החדש מטעם ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, הוא משפטן ותיק ובעל רקורד מרשים, רקטור המרכז האקדמי פרס ומי שהיה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. תחומי התמחותו העיקריים הם נדל"ן וצווארון לבן, ולא מצאתי שהוא בעל מומחיות בולטת במשפט בינלאומי. שפירא מתח ביקורת פומבית על בית הדין אליו התמנה כעת ואמר שהוא נגוע בשיקולים זרים ואינו ראוי לשום מידה של אמון. אם אהרן ברק הגיע להאג כמשפטן הישראלי המוערך ביותר בעולם, שפירא יתקבל שם כמי שמפגין בוז כלפי עמיתיו.

מה כן? שפירא הוא בעל עמדות משפטיות שמרניות ומתנגד לאקטיביזם שיפוטי. במארס אשתקד הוא השתייך לקבוצת פרופסורים שהודיעו על תמיכתם ברפורמה המשפטית. הוא תמך בכך שמינוי נציב שירות המדינה ייעשה בידי בנימין נתניהו, ותקף את גלי מיארה המתנגדת למהלך זה. הוא נגד הסדר שבמסגרתו יפרוש נתניהו וייסגרו התיקים נגדו. הוא נגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית למלחמה. בקיצור: תומך מלא בעמדותיה של הממשלה.

זו כמובן זכותו המלאה של שפירא, וראוי להקשיב לעמדותיו. אבל כאשר הממשלה האנוכית והגאוותנית הזאת ממנה דווקא אותו, מותר לנו לחשוד בטוהר מניעיה. כאשר דווקא זה האדם שנשלח לייצג אותנו בחזית קריטית – בית הדין עלול לקבל החלטות הרסניות מבחינת מעמדנו הבינלאומי – מותר לנו לתהות. כאשר דווקא זה האדם המועדף על פני משפטנים בינלאומיים מובהקים ועל פני משפטנים ושופטים בעלי מוניטין בעולם – מותר לנו לחשוד.

זוהי דרכה של הממשלה הזאת: מה שטוב לה, ורק מה שטוב לה. המינוי של ברק היה מעולה מאין כמותו, אבל מתברר שזו הייתה רק סטייה קלה מהמסלול הקבוע. זה אולי מרמז על מידת התקינות של מינוי אבשלום פלד למפכ"ל המשטרה. וזה גם נותן לכם מושג כיצד ייראו המינויים של הרמטכ"ל וראש השב"כ, אם וכאשר הרצי הלוי ורונן בר יממשו את נטילת האחריות לה התחייבו.

בג"ץ דחה השבוע את עתירת ארגון לביא, המזוהה עם הימין, נגד מינויו של אלוף-משנה אליאב אלבז למפקד בה"ד 1. לביא טען, כי אלבז התלונן בשעתו על מתנחלים שיידו אבנים על רכבו ובית המשפט הטיל ספק בגרסתו. אך כפי שהראתה השופטת רות רונן, זה לא מה שקרה ולא נפל במינוי צל-צילו של פגם כלשהו.

אני משער שגם לביא ובאי-כוחו ידעו שאין להם קייס ושבג"ץ אינו מתערב במינויים מקצועיים, במיוחד לא בכוחות הביטחון. מה שבאמת הסתתר מאחורי העתירה היה עימותים בין מתנחלים מן הימין הקיצוני לבין אלבז בתפקידו כמח"ט בנימין. כמו כל מי שממלא את התפקיד הזה, היה עליו להיאבק לא רק באיומי טרור בלתי פוסקים מצד הפלשתינים, אלא גם בהפרות חוק של ישראלים המגיעות לעיתים עד כדי טרור. אלבז "העז" לאכוף את החוק גם על האחרונים – והפך לאויב בעיניהם. זה הספיק לארגון מן הימין כדי לנסות ולטרפד את מינויו הבא, על בסיס טיעונים קלושים ביותר.

וזה קורה בעיצומה של מלחמה, כאשר צה"ל מדגיש כמה חשוב למנות במהירות מפקד לבית הספר המחליף את מאות נפגעיה, ולא במקרה. בנימין סמוטריץ' מעניק גיבוי גלוי למתנחלים פורעי חוק, והממשלה נגררת אחריו – אלא אם כן יואב גלנט מצליח מדי פעם לבלום אותו. סמוטריץ' רוצה למוטט את הרשות הפלשתינית – מה שיהפוך את יהודה ושומרון לרצועת עזה מספר שתיים, במרחק יריקה מירושלים ושתי יריקות מתל אביב. הוא וחבריו רוצים לספח את יו"ש, מה שיהפוך את ישראל או למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד. ואז בא ארגון ימין, מהמחנה המתיימר להיות לאומי, ופועל נגד קצין שסיכן את חייו להגנת אנשי ימין. עוד דוגמה לטירוף בו אנו חיים.

מתנגדי הממשלה מבטיחים הפגנות נרחבות במיוחד בשבוע הבא (7.7.24) וטוענים שמיליון איש ברחובות יפילו אותה. תרשו לי להיות ספקן. לכל מרכיבי הקואליציה הנוכחית יש רק מה להפסיד מהפלתה והליכה לבחירות, כי קרוב לוודאי שהם ישלמו על כל מעלליהם בשנה וחצי האחרונות. הם מוכיחים שוב ושוב יכולת אטימות יוצאת דופן, כך שגם צעקות של מיליון איש יעברו להם מעל לראש.

זה מזכיר לי סיפור של אפרים קישון משנות ה-50. מעשה בשר אחד שעשה איזושהי שטות, לא גדולה מהרגיל, אבל משום מה הציבור דרש את התפטרותו. הוא מיד הסיק את המסקנות וביקש וקיבל שליחות של שלושה חודשים בחו"ל. כאשר חזר, מצא מפגינים ליד ביתו שהבטיחו לצעוק עד שאוזניו יתחרשו. ואכן, הוא שם בהן צמר גפן ולא שמע דבר.

לבסוף התכנסו ראשי הגופים האזרחיים והחליטו להשתמש בנשק יום הדין: שביתה כללית נגד השר. במשך שבוע ימים לא היו תחבורה ורדיו וארטיקים. כולם הרגישו שזוהי ההתמודדות המכרעת. ואכן, כך היה. ביום השמיני הגיש הציבור את התפטרותו.

הכנסת יוצאת בסוף החודש לפגרת קיץ בת שלושה חודשים, כאילו אין מלחמה ואין מפונים ואין צפון בוער ואין עסקים קורסים. 120 חברי כנסת בחופש, 120 חטופים בעזה. אין לי מה להוסיף על המאמר המעולה של ניר קיפניס בוואלה.