|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
התיעוד, המחקר והמידע על מה שהיה שם - בתופת, על הנספים ועל הניצולים - קיבל תנופה משמעותית בעשור האחרון, בזכות שלל התפתחויות טכנולוגיות ● אלה איפשרו, בין היתר, להניע את החיפוש אחר המידע בצורה מהירה ורחבה יותר
|
|
זוכרים ולא שוכחים [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
|
|
|
| דפוס, אינטרנט, יו-טיוב ופייסבוק - בעזרת ערוצים אלה גדל מאגר שמות הנספים ועומד היום על ארבעה מיליון קרבנות; ניצולים שלא ראו את יקיריהם עשרות שנים גילו אותם בעזרת הרשת לגווניה | |
|
|
|
|
כאשר מדברים על עידן המידע הרב-ערוצי והשפעתו על החברה בארץ ובעולם, מרבים לציין את הצדדים השליליים שלו, דוגמת חשיפת יתר, חדירה לפרטיות, עודף מידע ואתרי הדלפות דוגמת ויקיליקס (Wikileaks). אבל כאשר זה נוגע לאירועים כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המצוין היום (ב'), מתחזקת התחושה שבמקרה הזה, כל אותם חסרונות - באמת ולכאורה, הופכים ליתרונות. שכן עידן המידע מסייע לאנושות כולה לממש את הצוואה המרכזית של קורבנות השואה: לזכור ולא לשכוח.
נכון הוא שמלאכת איסוף המידע על השואה החלה זמן קצר לאחר קום המדינה, במסגרת יד ושם, אבל לכולם ברור שהתנופה האמיתית לנושאי התיעוד, החקר והמידע על מה שהיה שם, בתופת, על הנספים ועל הניצולים - החלה רק בעשור האחרון. זו קרתה בשל שלל התפתחויות טכנולוגיות: התפשטות האינטרנט, התפתחות מערכות ה-IT, גידול ברוחבי פס, פיתוחים חדשים בנושאי סריקה, עיבוד תמונה וקול ועוד. כל אלה איפשרו להניע את החיפוש אחר המידע בצורה מהירה ורחבה יותר.
בשנים האחרונות עושה "יד ושם" מאמצים עלאיים להגיע לכל פיסת מידע בכל מקום בעולם, בעזרת כל ערוץ מידע אפשרי: דפוס, אינטרנט, יו-טיוב (YouTube) ופייסבוק (Facebook). בעזרת ערוצים אלה גדל מאגר שמות הנספים ועומד היום על ארבעה מיליון קרבנות; ניצולים שלא ראו את יקיריהם עשרות שנים גילו אותם בעזרת הרשת לגווניה. השימוש בפייסבוק מסמן את התובנה של אנשי "יד ושם", כי יש לדבר על השואה גם בקרב הצעירים ואלו כידוע מבלים את מרבית זמנם ברשת חברתית זו ודומותיה.
|
|
|
השעון הביולוגי מתקתק [פלאש 90]
|
|
|
|
| אחת התופעות שאפיינו משפחות של ניצולים, הייתה הטלת איפול מוחלט על המידע והסתרה של מה שהיה "שם" מפני הילדים. השואה הייתה טאבו שעליו לא מדברים, והילדים לא שאלו | |
|
|
|
אלא שיש דברים שהטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא יכולה לעשות: לעצור את השעון הביולוגי של אותם מאות אלפים בודדים שנותרו בחיים, הזוכרים ומסוגלים לשחזר את מה שהיה שם למען הדורות הבאים.
תיעוד נסמך, בין השאר, על זיכרון. בישראל חיים כיום כ-200 אלף ניצולי שואה בגילאים מתקדמים. כרבע מהם, כך דווח בימים אלו בכלי התקשורת, נמצאים במצב נפשי ופיסי קשה. עובדה זו ודאי מוציאה אותם מחוץ למעגל של אלו היכולים לשחזר ולספר. המשימה של כל אלה העוסקים במלאכת התיעוד, היא כמעט בלתי אפשרית: מרוץ נגד הזמן ושימוש בכל אמצעי שרק אפשר להעלות על הדעת כדי להספיק ולהגיע למידע ממקור ראשון במהירות האפשרית. חלון הזמן המרבי עומד על חמש עד עשר שנים.
מי שיישאר אחר-כך הם אנשי הדורות הבאים של ניצולי השואה. רבים מביניהם לא יודעים הרבה לגבי מה קרה להוריהם ולהורי-הוריהם בשנות האימה. יש אפילו כאלה שלא יודעים דבר. כך, אחת התופעות שאפיינו משפחות של ניצולים, הייתה הטלת איפול מוחלט על המידע והסתרה של מה שהיה "שם" מפני הילדים. השואה הייתה טאבו שעליו לא מדברים, והילדים לא שאלו.
העידן הדיגיטלי של העשור האחרון, היה בין הגורמים שניתצו טאבו זה. ילדים ונכדים שנחשפו למדיומים החדשים מצאו פתאום דרך לתקשר עם הוריהם או סביהם, ושמעו סיפורים מצמררים על שורשיהם. ניצולי שואה רבים, גילו שדרך הכתיבה באמצעות בלוגים, פורומים וכל מדיה דיגיטלית, הם יכולים לספר הרבה, לשפוך זיכרונות ולתעד דברים חשובים, שלא היו יכולים לומר אותם בעל-פה.
המשימה של מיכאל ליבר, מנמ"ר "יד ושם", וצוותי ה-IT הנהדרים שעובדים איתו, כמו גם מקביליהם במוסדות אחרים, היא להגיע בזמן למידע. מערכת ה-CRM עליה מספר ליבר במהדורה זו, נועדה לתת מענה לאותם אנשים שלא חשופים עדיין למדיות החברתיות ולרשת האינטרנט. הם יודעים הרבה דברים או רוצים לדעת על יקיריהם. השילוב של קול, טקסט, וידאו ותקשורת חוצה-גבולות, הוא ההזדמנות האחרונה של הדור הנוכחי לדעת, ללמוד ולשמר את המידע לנצח.
|
|
| תאריך:
|
02/05/2011
|
|
|
עודכן:
|
02/05/2011
|
|
יהודה קונפורטס
|
|
המהומה התחילה כשפרופ' רות הלפרין-קדרי - העומדת בראש מרכז רקמן - הזמינה את נציבת זכויות האדם של האו"ם נבי פלאי לפאנל שולחן עגול בפקולטה למשפטים באוניברסיטה. תא סטודנטים העונה לשם "הפורום למען ארץ ישראל" פנה להנהלת האוניברסיטה בבקשה לבטל את הזמנתה. לטענת הסטודנטים, השופט גולדסטון הוא חובב-ציון בהשוואה לנבי פלאי. הם הפנו את ההנהלה להתבטאויות אנטי ישראליות קשות של הנציבה, הכוללות בין השאר את האשמת ישראל ב'רצח בדם קר' של פלשתינים, ב'הפצצת בתי חולים ללא סיבה', ב'הוצאות להורג ללא משפט', ב'אלימות חסרת מעצורים כנגד משלחת סיוע הומניטרי' [במשט המרמרה] ועוד.
|
|
|
|
|
לא כל יום קם היסטוריון ומודה בשינוי גישתו כלפי נושא מסוים. עם פרסום ספרה על מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה, 'קפה הבוקר בריח העשן' בהוצאות 'עם עובד' ו'יד ושם', מציינת פרופסור דינה פורת שכאשר החלה לפני חצי יובל שנים במחקריה בנושא, דעתה הייתה כדעת רוב הציבור דאז. לפי דעה זו, הישוב ומנהיגיו כשלו בתקופת השואה ולא הצליחו להציל את יהדות אירופה, אולי גם לא רצו או לא ניסו, וכמותם כשלה החברה בארץ בקליטת הניצולים. עם הזמן, ולאחר בדיקת אלפי תיקים בארכיון הציוני וחומר רב אחר, הגעתי למסקנה שזו דעה שטחית מאוד שלא התבססה על עובדות", אומרת פרופ' פורת, ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו שבאוניברסיטת תל אביב.
|
|
|
|
|
לואיס לם, סבה של סבתי, היה יהודי בעל בית מסחר לספרים עתיקים וסוחר יודאיקה מוּכר בגרמניה בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים. הייתה לו גם הוצאת ספרים. במלחמת העולם הראשונה הוא פרסם חוברת הלכות לחיילים היהודים שלחמו בחזית. לאחר מכן הוציא לאור חלקים ממשנתו של הרב דוד צבי הופמן, ממנהיגי יהדות גרמניה שנודע בפירושו לתורה. ב-1934, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, עבר לם עם אשתו יוליה ובתו הצעירה רותי לאמסטרדם שבהולנד, והותיר חלק גדול מרכושו בברלין. בנו ובתו הנשואה עלו באותן שנים לישראל. הנאצים הגיעו להולנד במאי 1940, ובאותה שנה נפטרה יוליה לם. ב-1943 נשלח לואיס לם עם בתו רותי למחנה ריכוז בהולנד, ומשם להשמדה באושוויץ.
|
|
|
|
|
ביובל של שיפוט, הותיר אחריו משה לנדוי מאות פסקי דין, בהם כמה שקבעו קווים מנחים בפסיקה הישראלית. משפטים בודדים מתוך אחדים מפסקי דינו, כפי שלוקטו בידי יניר קפח ב"ספר הציטטות של שופטי ישראל לדורותיהם", מאפשרים הצצה אל חשיבתו ודעותיו.
|
|
|
|
|
בגיל 85, יוצא פרופ' יהודה באואר למלחמה פוליטית. הוא צירף את שמו לרשימת החותמים על "הכרזת העצמאות מהכיבוש" שקראה להקים בצד ישראל מדינה פלשתינית, ואף הגדילה לעשות כשטענה ש"בפלשתין עוצבה דמותו הרוחנית של העם הפלשתיני". בביתו רחב-המידות בירושלים, בנפתולי פסגת-זאב, תוקף באואר את ראש הממשלה נתניהו ("שקרן כמו פינוקיו"), סבור ששינוי בישראל יתחולל רק כתוצאה מלחץ חיצוני, מגנה בחריפות את הציונות הדתית ("הם כמו האיסלאם הרדיקלי") וחושב שכלוחם פלמ"ח לשעבר, הוא לא פחות פטריוט מאלה שסבורים כי ההכרזה שעליה חתם היא בגידה.
|
|
|
|
|
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
