לא לשכוח את שי, להמשיך את דרכו

ה-11 בדצמבר 2006 ייזכר לנצח במוחו ובלבו של רון צבאג, כיום הנורא והעצוב בחייו. היום של אסון כבד, אסון אשר הפך לנקודת תפנית בחייו. מאותו רגע, שבו התבשר על אבדן בנו שי היחיד בין בנותיו, השתנו חייו ללא הכר - וכיום מקדיש רון את חייו למפעל הנצחה אדיר.

מפעל ההנצחה לזכרו של שי הוא בבחינת צו שלא נגמר, להמשיך את מנגינת חייו בעולם הזה: ספר זיכרון, דיסק, אתר אינטרנט.

רון צבאג לא שוכח את הבן שנפל, וכאב השכול מלווה אותו ללא הרף. הוא פורש בכאב את סיפור חייו של הבן שי, סיפור שנשאר עימו כל הזמן. וזה הסיפור – מרגע שנולד שי ועד הסוף המר, בעת השירות הצבאי: שי נולד בתאריך 2.2.1986. בשנת 1992 החל לימודיו בבית הספר היסודי "זומר". בכיתה ג' נשלח לבחינה לכיתת מחוננים. "השאלה הראשונה ששאל שי אותנו, האם במידה ויעבור את המבחנים בהצלחה, ייאלץ לעזוב את חבריו לספסל הלימודים. כאשר נענה בחיוב, אמר בנחרצות, שאינו מוכן לעזוב את חבריו לספסל הלימודים. במהלך לימודיו בבית הספר היסודי קיבל שי מספר תעודות הצטיינות, הערכה ומלגה". לדבריו, שי עזר למנהלת בית הספר בכל דבר שקשור לתחום המחשוב. המנהלת נהגה לציין בכל טקס: "שי צבאג הוא הסגָן שלי". בשנת 2000 החל את לימודיו בבית ספר תיכון למדעים "אורט אבין". כבר בכיתה ט' הפגין את אהדתו לכל הסובבים, חבריו החדשים לספסל הלימודים.

רון מספר: "באופיו הציני המעודן ובהומור השנון בפיו סחף אחריו רבים וכן את המורים, שנתנו לו חופש ביטוי רחב. בחופשות הקיץ עבד בדואר, ואף שנה אחת עבד בתחום הנדסת יצור - וגם כאן עובדי מחלקת הנדסת יצור התפעלו מעוצמת הידע והזריזות בתחום המחשוב. בשנת 2004 סיים את לימודיו וזכה לתעודות הצטיינות והוקרה. במהלך לימודיו גילה תחביב נוסף והוא הצילום. בכסף שהרוויח מעבודתו כנער רכש מצלמה והחל לצלם תמונות במקצועיות רבה. שי ניצל את הזמן שנותר עד הגיוס והחל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת בר-אילן, וגם כאן השיג ציונים גבוהים".

לדברי רון, שי התגייס באפריל 2005, סיים קורס מפקדים ובמשך תקופה קצרה הצליח לכבוש את כל מי שנקרה בדרכו - חיילים ומפקדים, כך רכש לו חברים חדשים שליוו, אהבו ותמכו בו במהלך שירותו.

מספר רון: "שי הספיק לשרת בצה"ל שנה ושמונה חודשים בתפקיד מדריך מחשוב בבית ספר לחימוש. שבוע לפני האסון שהה בחופשה של שבוע, וביקש ממני לנסוע איתו ליומיים לצפון. לא יכולתי כיוון שהייתה לי מחויבות לבית הדואר. הצעתי שניסע ביום שישי לגעש. זהו היה יום השישי הראשון שלי במעבר לחמישה ימי עבודה. שי במבטו הבחין, שאני עייף - וכדי שארגיש טוב אמר: 'אבא עזוב אותך גם אני עייף נלך פעם אחרת'. בתפקידי אני מנהל בית הדואר בבני ברק. חזרתי מיום מתיש. אני כל-כך מצטער שלא נסענו, מאחר שבדיעבד אלו היו הימים האחרונים שלנו ביחד".

רון חוזר ליום הקשה: "ביום הנורא מכל דיברנו בפעם האחרונה בשעה 19:10. שי נשמע לי עייף מאוד, ונדמה היה לי שהערתי אותו משינה. בדיעבד, הסתבר ששי היה ממש קרוב אלינו. הוא היה ב'דיזנגוף סנטר' יחד עם חייל נוסף כדי לקנות מתנה לחיילת שהשתחררה. יד הגורל נתנה לי לחשוב כך. אילו ידעתי או אילו שאלתיו היכן הוא נמצא, יכול להיות שהדברים היו אחרת. יד שטן גרמה לי לחשוב כך".

סיפורו של רון מתאר הכל: שי והחייל חזרו מדיזנגוף סנטר לכיוון הבסיס בצריפין ונרדמו באוטובוס. כאשר השניים התעוררו, חשבו ש'פיספסו' כבר את התחנה. רק לאחר שירדו מהאוטובוס הבינו שירדו תחנה אחת לפני והחלו לצעוד קדימה לכיוון הבסיס. בשעה 21:40 ירדו מהאוטובוס. השעון במשרדו של רון נעצר בשעה 21:40. גם השעון שרון ענד בידו עצר בשעה 21:50 - הדקה שבה אירעה התאונה, למרות הסוללה שהוחלפה שבוע לפני זה. מאז רון לא נגע בשעון שבמשרדו. מספר בכאב האב הכואב רון צבאג: "רכב פגע בשי בעוצמה חזקה, למרות שהכביש היה מואר בצורה טובה מאוד, אך בן עוולה השיג אותו וקטף את חייו. שי נפגע בראשו בעוצמה ונהרג במקום".

שי הובא למחרת, 12.12.2006, למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. ליד החֶלקה ישנו ספסל, כדי שיוכלו לשבת, כאשר באים לשי. מעל החלקה מוצב דגם שולחן מזכוכית דמוי שולחן המחשב של שי שבחדרו בבית, על השולחן הוטבעו המקלדת והעכבר תואמים לאלו שבחדרו. על השולחן שני מבנֵי זכוכית דמויי רמקולים המשמשים להדלקת נרות שבועיים. דגם המסך בולט מיד, ועליו שולבו תמונותיו של שי, תצלומים שמסמלים את שי בתחום הצילום והמחשוב. לצד החלקה - מבנה משַיש דמוי מארז המחשב של שי - המבנה מיועד להדלקת נרות. מסביב לחלקה נשתלו עצי פרי, פרחים והמקום מטופח ונראה כמו גינה.

רון צבאג עונד תליון מיוחד מאוד שעיצב אותו, מתחתיו ספר תורה, ששי קיבל מאימא של רון בבר-מצווה. במרכז ספר התורה מופיע הכיתוב "שי חַי" בתחתית ספר התורה 2 מגן דוד, מסביב התליון 18 מגן דוד שמסמלים חי כך שבכל התליון 20 מגן דוד שהם גילו של שי. על שעון היד שמלווה את רון שנים רבות, יש דיוקן של שי.

איך מתמודדים?

רון משיב: "הבנתי, שאני צריך לאחות את השברים בכוס שהתנפצה, להדביקה כדי שתמשיך ותכיל מים, גם אם היא סדוקה. זהו תהליך איטי וממושך. השהות של שי בתוך ליבי מעצימה את העובדה, שלא כך פני הדברים אמורים היו להיות. אני משמר את שי בתוכי ולא מאפשר שתיעלם נוכחותו. במרוצת הזמן אני חש את שי מתקרב ומתקרב, שי יהיה חי וקיים לעולמים, ואני תקווה שעוד ניפגש. נהוג לומר הזמן עמד מלכת, הזמן לא עמד מלכת. פשוט אותם רגעים קפאו וישנם ימים שמרגישים קפואים באותו רגע. הזמן שחולף אינו מרפא את הכאב, והכאב לא מרפה. זהו זמן שלומדים לחיות בצילו של הכאב. היום אני מביט אל העולם ומבין את הזמניות של החיים על פני האדמה. ההבנה הזו מקשה על היכולת לשמוח וליהנות, אך מועילה במובן מסוים בהסתכלות על חצי הכוס המלאה שנותרה. החוסר ששי הותיר הינו חלל, שאין לו גבולות. הוא מלווה וילווה אותנו כל זמן שהותנו על פני האדמה. לכן אנו מאמצים ונאחזים בשמחת החיים שהייתה לשי, בהומור השנון שלו, אנו מבקשים לראות אור מתוך אותה אפלה. מבקשים כוח להמשיך את המשא הכבד הזה כל ימי חיינו".

האם יש נחמה?

רון: "אם אפשר בכלל להתנחם... זה לזכור אותו, מה ששי תרם במשך חייו, בשנותיו הקצרות - אף אחד לא תורם. נהוג לומר, כאשר בן אדם הולך מהעולם הזה "טוב שם משמן טוב", הכוונה למי שחי שנים רבות. ישנם אנשים, שחיים הרבה מאוד שנים והרושם שהם מותירים בעולם הוא קלוש, הם אינם תורמים או תורמים מעט ואולי לא לוקחים הרבה. ישנם אחרים החיים הרבה פחות ומה שהם תורמים לעולם לעיתים הוא בלתי נשכח. אנשים נצמדים אליהם ומנסים ללכת בדרכם, וזו הדוגמה ששי נתן, כולם ראו בו מודל לחיקוי".

דבריו של רון צבאג מרגשים. מבחינתו של האב הכואב, שי בנו חי וקיים, למרות שגופו לא נמצא פיזית עימו, שי תמיד איתו, מדבר אליו בחלומות ולא פעם הוא אומר בחלום על דברים שאמורים לקרות. רון מבקר את שי מדי יום ומספר לו מה קורה בעולם הזה. השיר "ילד שלי" נכתב בתאריך 13.12.2006 על-ידי רון ביום השני לשבעה:

• "ילד שלי, ילד שלי/ לו רק ניתן להשיב לאחור/ אז הגורל לא היה כה שחור. ילד שלי, ילד שלי/ יתכן ואבא טעה/ כשלא שאל היכן אתה נמצא/ בשיחה האחרונה. רוצה לחוש את שתי ידיך/ לנשק את לחייך/ עצוב ורע לי בלעדיך/ כל הזמן חושב עליך./ ילד שלי, ילד שלי,/ שוב אני מביט לאחור/ ושוב חוזר אותו סיוט/ מאותו הלילה בו כבה האור./ ילד שלי, ילד שלי,/ עודך תמים וטהור/ לו היית חש את סבלי מאותו הלילה השחור/ רוצה לחוש את שתי ידיך/ לנשק את לחייך".

ובסיום השיר:

• "אתה תמיד תהיה איתי
  אחוש אותך בגופי ובליבי
  עד צאת נשמתי".

רון כתב שירים בעקבות האסון - ומי שקורא את המילים חש מיד שביטוי עז ומצמרר כזה בא רק מתוך הרגש העמוק של אב ששכל את בנו וממאן להיפרד ממנו.

מפעל ההנצחה מקל על ההתמודדות והמטרה של המשפחה שכולם יכירו וידעו את עומק דמותו של שי. המשפחה הוציאה לאור ספר לזכר הבן שי. הספר יצא לאור בכסלו תשס"ט – ויש בו חומר מרגש מאוד: סיפורם של בני המשפחה, מורים, מפקדים, חברים לספסל הלימודים והצבא. בספר ההנצחה 310 עמודים, והוא כולל תמונות, תעודות, מכתבים, אגרות ברכה, משובים שקיבל שי, וכתבי ידו מתקופת הגן ועד לאוניברסיטה והצבא – ומגוון תמונות שצילם שי באתרים שונים. כמו-כן נערכה תערוכת תמונות שצילם שי.

זכר הבן מונצח גם באינטרנט. אפשר להגיע לדיסק, לתמונות, לשירים. האתר להנצחת הבן החייל שי ז"ל, ואתר נוסף. בספר הזיכרון וכן באתר ההנצחה נשקפת דמותו הרבגונית של שי צבאג – וזו הדרך בעיני הוריו להנציח את הבן האהוב.

יהי זכרו ברוך.