משה לנדוי, נשיא בית המשפט העליון בדימוס ומי שכיהן כאב בית הדין במשפט אייכמן, נפטר השבוע בערב יום השואה. ב-11 לדצמבר 1961, בפתיחת הקראת גזר הדין בסיומו של המשפט ההיסטורי, טרח לנדוי להסביר שלמרות שהשופטים הם בני העם שסבל את מוראות השואה, חובה עליהם להתייחס אל המקרה כאל עניין משפטי לכל דבר. המשפט של אייכמן נידון אפוא על-פי סדר הדין וכללי הניהול של המשפט הפלילי.
הפשע הקולקטיבי האיום של הנאצים לא הספיק, וכדי להרשיע את הצורר נזקק לנדוי להוכחת האשמה הפרטית של האיש: "מטרת הפשעים כלפי העם היהודי שבהם הורשע הנאשם הייתה הכחדת עם שלם מעל פני האדמה. בזה הם נבדלים ממעשי פשע כלפי בני אדם כפרטים. אך בשלב גזירת העונש יש להתחשב בעיקר בפגיעה בקורבנות השואה כפרטים". מכאן המשיך לנדוי להכרעה שנחקקה בדפי ההיסטוריה: "שליחת כל רכבת על-ידי הנאשם לאושוויץ, או לכל מקום השמדה אחר, ובה אלף נפשות, כמוה כהשתתפות ישירה של הנאשם באלף מעשי רצח בכוונה תחילה".
אפילו חנה ארדנט, הוגת הדעות היהודייה המתבוללת - שהרומן עם הפילוסוף הניאו-נאצי מרטין היידיגר שיבש קשות את כושר השיפוט שלה, וגרם לה לטעון שהמשפט נועד "להעצמת המיליטריזם הישראלי" - העניקה תעודת הכשר ללנדוי: "כבר למן ההתחלה אין כל ספק שהשופט לנדוי הוא הנותן את הטון, ושהוא עושה כמיטב יכולתו... כדי למנוע מהמשפט הזה להפוך למשפט ראווה בהשפעת חיבתו של התובע (גדעון האוזנר, י.י.) לראוותנות" (ארנדט, אייכמן בירושלים).
התזמון של שר ההיסטוריה אף פעם אינו מכזיב. ביום שבו נטמנה גופתו של השופט לנדוי המנוח יצא
ברק אובמה אל כתבי הבית הלבן, והכריז על חיסולו של חסיד אומות העולם אחר - אוסמה בן-לאדן. אבל אצל האמריקנים משום מה הכול נראה שונה. אצלם, "בלי בג"ץ ובלי בצלם" אינו רק תיאור של נורמה שלטונית, אלא גם ביטוי מדויק להלך הרוח הנפשי של הקונצנזוס.
גורמים במחלקת המדינה דיווחו מבלי להתבלבל שהמשימה שקיבלה יחידת "אריות הים" הייתה להרוג את הארכי-טרוריסט. לא לעצור, לא להביא למשפט, פשוט להרוג. דובר הבית הלבן ג'יי קרני אף הצהיר שבן-לאדן כלל לא היה חמוש בעת מעצרו. האמת היא שזה לא חידוש גדול. הרחק מעיני המצלמות מנהלים האמריקנים בפקיסטן ובעירק מלחמה ארוכה, אכזרית ומלוכלכת, עם מעט מאד עכבות של תקינות פוליטית.
אזרחים אמריקנים חגגו בהמוניהם על הדם ברחבת הבית הלבן. כותרות העיתונים נראו כמו ציטוטים מדרשות האימאם של טהרן: "נקמה", "תירקב בגיהנום", "הממזר מת" ועוד. לאובמה זה לא הספיק. הוא רצה להיראות כמו אחרי מלחמה תנ"כית: להניף את ראשו הכרות של האויב ולהוקיע אותו בשערי העיר. רק ביום רביעי החליט הנשיא שלא לפרסם את תמונות הגופה המרוטשת ואת תיעוד ה'לוויה המוסלמית' שערכו לה החיילים בלב ים.
המוזות בארץ ובעולם שתקו. איש לא קרא להקמת ועדת-חקירה-בלתי-תלויה ולא הגיש תלונה למועצת הביטחון של האו"ם. היחיד שקלקל את החגיגה היה
אמנון רובינשטיין. הוא קרא: "יש לצפות מארגוני זכויות האדם, ממועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה ומכל שוחרי החירות בעולם לגנות את הסיכול הממוקד שבו נרצח אוסאמה בן-לאדן, בלא שקדם לרצח משפט כלשהו". אך דבריו נותרו כקול קורא במדבר. אפילו ב'הארץ' העדיפו להתמקד בדיווחים יבשים ולדחות את ההטפה המוסרנית המסורתית להזדמנות אחרת.
קשה להפריז במשמעות המהלך של הדוד סם. אחרי שוך החגיגות והסנסציה התקשורתית, נדמה לי שבחיסול הזה, וליתר דיוק - בצורה שבה הוא הוצג - האמריקנים פתחו פתח לחידוש משפטי גדול. פירוש: הבעיה הגדולה ביותר של המערב היא שאין לו כלים משפטיים ותשתית אתית ללחימה אפקטיבית בטרור. דיני המלחמה הבינלאומיים והאמנות שנחתמו לאחר מלחמת העולם השנייה תפסו מקום מרכזי מאוד בפוליטיקה העולמית. תהליך המשפטיזציה הוביל לכך שבית הדין בהאג ומועצת הביטחון הפכו לשחקנים מרכזיים בזירה הזו.
דא עקא, שדיני המלחמה נכתבו כלקחים ממלחמת העולם והם מתייחסים למצב של מלחמה בין מדינות, שבו קיימת הפרדה מובנית בין האוכלוסיה האזרחית לכוחות הצבא הלוחמים. הבעיה מתעוררת בהתמודדות מול טרור שפועל בקרב אוכלוסיה אזרחית, מצב שבו פועלים דיני המלחמה לרעת המדינות הריבוניות. לדוגמה, כשמחבל חיזבאללה הוא אזרח, מוסכניק במקצועו שגם מחזיק קלאצ'ניקוב מתחת לכרית, צה"ל נמצא בבעיה. כשהממשק הלוגיסטי והאידיאולוגי בין הלוחמים לאזרחים הוא כה צמוד, ההיכבלות לדיני המלחמה הישנים גורמת לצבא למצוא עצמו נלחם עם "יד קשורה לאחור", כדברי
אהרן ברק. בדרך כלל זהו מתכון לכישלון: משחק חדש אי-אפשר לשחק בכללים ישנים.
ובחזרה לבן-לאדן: מה בעצם אמרו כאן האמריקנים, גם אם לא בניסוח משפטי בהיר?
בצורה שבה הם הציגו את החיסול, הם קבעו למעשה שהמלחמה בטרור היא מלחמה, בדיוק כמו מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים - שנערכו בין מדינות. במלחמה מתייחסים אל כלל כוחות האויב כאל קולקטיב עוין. לא עורכים הבחנה בין הלוחם בקו המגע לבין הנהג של מיכלית המים, וגם לא בין התותחן שיושב בטנק ויורה לבין חברו שבורח מטנק פגוע. השימוש במונח "חפים מפשע" מצומצם למדי, כי במלחמה כל כוחות האויב הם חלק מישות לאומית עוינת שמולה צריך להשיג הכרעה ברורה במינימום זמן ונפגעים.
כשהאמריקנים הצהירו קבל עם ועולם שהם החליטו לרוצץ את ראש הנחש, גם כשהוא לא מאיים עליהם מיידית וגם כשניתן לעצור אותו ולהביאו למשפט, הם הצהירו למעשה שהמלחמה בטרור אינה כפופה לדין הפלילי, אלא היא חלק ממלחמה על-פי ההגדרות הישנות והקלאסיות. זהו חידוש משפטי עצום.
נכון, בטווח הנראה לעין אין מה לצפות לשינוי במדיניות הלחימה בטרור של צה"ל. עד שהמדיניות האמריקנית תהפוך לחקיקה רשמית שגם האירופים יאמצו, המערב יצטרך כנראה לסבול מעוד כמה בנייני תאומים שייפלו, למרבה הצער. אבל האסימון המשפטי הזה ייפול לבסוף. או אז, ההיסטוריונים יציינו את החיסול של בן-לאדן כנקודת ציון משמעותית באבולוציה של הדין הבינלאומי.
