יזכור לאחי

מתוך "יד לנופלים"

בני אשקלון בהוצאת עיריית אשקלון (1975)

"פתאום אנו נוגעים בניירותיו, מלטפים אותם בידינו, פתאום, נשאר רק דף ניר, תמונה, אלבום, שעון, רכוש אישי. אבל הוא היה כל כך חי! נושם! ריח הזיעה עדיין באפינו, ריחו עדיין לא נס. אחי עדיין חי. אחי עדיין נושם פה עמנו.

מעולם לא חשבתי שמותר לנגוע בדבריו, מעולם לא חשבתי שמותר להציץ בארון הבגדים להתבונן בכליו של טוביה, הם נראו כל כך שלו, וכך היו רק שלו. עכשיו אותם ניירות, יהיו של כולם, עכשיו יהיו זיכרונות ורק זיכרונות!

השירים שאהב לזמזם עדיין נשמעים באוזניי. קולו, בת צחוקו, הכלה כל עדיין חי עמי, בלבי, אחי, לא ידום לעולם. הלא לא יתכן הדבר?! אחי ידום לעולם!!!. רוצה אני לרוץ אליו. רוצה אני שיבוא אלי ואחושה בפעימות לבו. רוצה אני לחיות שוב עמו. שישוב ויאזין למוזיקה כמו תמיד, שיחיה את המוזיקה כמו תמיד. שירקוד בשובבות כמו תמיד. שיספר לי על אילנה, פרלה ואביבה.
רוצה אני שישוב ויסובב את העולם על כף ידו, כמו תמיד.

שיקפץ בחבל, והשכנה תדפוק עם מטאטא על התקרה. שיחזור ויביא את השמחה עמו. צלצולי הטלפון שלו הביתה. והקול המצחיק כדי לבדר ולעשות שמח. כמה אהב לשמוח, הוא לא אהב פרצופים עצובים. לא. לא אהב! לא אהב! אך הנה פה אנחנו עצובים, עצובים ללא מרפא. עוד טרם הספיק לטעום את טעם החיים וכבר איננו אחי. עוד טרם זכה למנוחה, עוד טרם ראה בן יוצא חלציו. הלך אחי, הלך ולא שב. פעם ראיתי אם שכולה, כולה שחורים מכף רגל עד ראש, לא חשבתי אז לרגע שבגדים אלה יהיו גם אצלנו. כי טוביה, טוביה, היה חי הוא היה האדם שאהב את החיים. אולם הם הם שבגדו.
האחות: שושנה פיינגולד (17).

שיר שטוביה כתב לאחר המלחמה. זוהי התחושה שהרגיש. השיר ששלח לחברה אילנה. (אחי, השתתף במלחמת יום הכיפורים, ונהרג בתאונת אימונים ב-5.8.1974)

לאחר כל זאת

טוביה פיינגולד


לְאַחֵר כָּל זֹאת
כַּמָּה נָעִים שׁוּב לְטַיֵּל בִּרְחוֹבוֹת
כְּשֶׁהָאוֹרוֹת דּוֹלְקִים
וְחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה מְאִירִים.

פִּזְמוֹן:
הִנֵּה הִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם,
וְהִגִּיעַ הַיּוֹם
וְשׁוּב מֵאִירִים חַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים
וְשׁוּב הָרְחוֹבוֹת מוּאָרִים
וְאָנוּ עֵרִים עַד חֲצוֹת
וּמְשׁוֹטְטִים בָּרְחוֹבוֹת.
כַּמָּה נָעִים לְטַיֵּל
כְּשֶׁהָאוֹרוֹת דּוֹלְקִים
לְאַחַר כָּל זֹאת
כַּמָּה נָעִים לַחְזֹר אֵלַיִךְ, נַעֲרָה
וּלְהַלֵּךְ יָד בְּיָד כְּבֶעָבָר

פִּזְמוֹן: הִנֵּה הִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם...

אַחַר כָּל הַצִּפִּיָּה הַגְּדוֹלָה
בָּאָה הָרְגִיעָה, שֶׁכֹּה צִפּוּ לָהּ,
וְיִחֲלוּ לָהּ- מִי יוֹדֵעַ
מָתַי תָּבוֹא שַׁלְוָה זוֹ לְקִצָּהּ?
לָכֵן נַצְּלוּ אוֹתָהּ עַד תֻּמָּהּ.

פִּזְמוֹן: הִנֵּה הִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם..

עומד על החוף

טוביה פיינגולד

עוֹמֵד אֲנִי עַל הַחוֹף
וּמַבִּיט בַּשֶּׁמֶשׁ הָאֲדֻמָּה הַגְּדוֹלָה
הַשּׁוֹקַעַת בִּכְבֵדוּת וְלוֹחֶשֶׁת:
"אֲנִי אֶת שֶׁלִּי עָשִׂיתִי לְהַיּוֹם!"
"לְכוּ לִישֹׁן וְלַחְלֹם!"
וְכָךְ אַט אַט אוֹתִי הַחֲשֵׁכָה עוֹטֶפֶת
בִּכְנָפֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת וְהַגְּדוֹלוֹת מְלַטֶּפֶת.
מַה נָעִים לַחַסּוֹת בִּכְנָפֶיהָ וּלְהֵחָבֵא מִפְּנֵי הָעוֹלָם
הַגָּדוֹל וְהָאָיֹם.
וְכָךְ חוֹלְפוֹת מַחְשָׁבוֹת בְּמֹחִי
אַךְ לְפֶתַע מִתְעוֹרֶרֶת הַתְּשׁוּקָה
לִרְאוֹת אוֹתָהּ שׁוּב, אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַגְּדוֹלָה הַיָּפָה
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה הַמְּלַטֶּפֶת
קַר...מָתַי שֶׁמֶשׁ תָּשׁוּבִי אֵלַי
תְּחַמְּמִי אוֹתִי כִּי קַר לִי, קַר.

מפקדו: הכרתי את טוביה רק זמן קצר. אבל גם פרק זמן זה הספיק כדי שלא אשכח אותו. תמיד חייך. תמיד סיפור מלא חיים, כזה הוא נשאר בזכרוני ובזכרון כל אלה אשר הכירו אותו. טוביה הרשים את כולנו באהבת החיים שבו. ברצונו העז לנסות כל דבר. לכן קשה, קשה לחשוב עליו בזמן עבר כמי שאותה סערת חיים אבדה לו. בזכרון כולנו יישמר כהתגלמות של תסיסה ונעורים, של שמחה ואהבה רבה.
דוד.

קורות חייו, מתוך אתר יזכור, אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל:

סמל פיינגולד טוביה

בן יצחק ואנט. נולד ביום ט"ו בטבת תשט"ו (9.1.1955) באשקלון. למד בבית-הספר היסודי 'רמז' ולאחר-מכן בבית-הספר היסודי 'אילנות' שבמקום. אחרי כן למד בבית-הספר התיכון הימי 'אורט' שבאשדוד וסיים את לימודיו בבית-הספר הטכני של חיל-האויר. בילדותו היה טוביה שובב וסקרן. אם-כי היה מוכשר ללימודים, העדיף לעשות תמיד את המינימום ההכרחי ולבלות ככל-שיותר. הוא הגדיר את עצמו כפרפר: "אמא, אין מישהו שידמה לי, אני פרפר," נהג לומר לאמו. בתקופות מסוימות הקדיש תשומת-לב רבה יותר ללימודיו ואף ידע ליהנות מהם. טוביה היה חבר בתנועת-הנוער 'הצופים' והשתדל שלא להחמיץ את הפעולות בקן שבאשקלון. אהב לעזור לאחרים, ובמיוחד לחלש ולנזקק.

הוא היה נער נאה, שאהב את החיים והתענג על הרגעים הפשוטים והיפים בחייו. אהב את הטבע והרבה לערוך מסעות וטיולים. התכון לערוך טיול לחוץ-לארץ, אך הדבר לא נסתייע בידו. כששאלוהו על-כך, היה עונה: "אם לא יקרה כלום, עוד אסע לחו"ל." בכלל גילה חוסר-ודאות לגבי העתיד. לא האמין במחר. ואמנם, אומרת אחותו: "לטוביה היו חיים קצרים. והייתה תחושה של החיים הקצרים הללו. חי את חייו במהירות. רצה להספיק ליהנות ככל--שיותר." הסובבים אותו תהו, לפעמים, מדוע אינו נח בזמן החופשות, או עוצר קצת את 'הטיסה אחר הבילויים והטיולים.' הוא נהג לומר בפשטות: "אני רוצה לחיות."

טוביה גויס לצה"ל בפברואר 1973 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורסים מקצועיים שונים, נשלח לחטיבת-שריון בסיני ובה שירת עד יומו האחרון. הוא הקפיד לשמור על כושרו-הגופני במשך השירות הצבא ונהג להקיף בריצה את הבסיס מדי- יום ולהתעמל. בצבא, כבשנים האחרונות ללימודים, התעניין בשירה וכתב שירים על תחושותיו, על אהבותיו ועל אכזבותיו. רצה לפרסם את שיריו. כן השתוקק לכתוב ולספר את קורות-חייו. ביום י"ז באב תשל"ד (5.8.1974) נפל טוביה בעת מילוי תפקידו בסיני. הובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין הצבאי שבאשקלון. השאיר אחריו הורים, אחות, ואח.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "בפועלו הרב של טוביה, באגף המבצעים ביחידה, שימשו נאמנותו, כישוריו, יושרו, והתמדתו מופת לכל הסובבים אותו. הוא סחף את כולם ברוחו הסוערת וברצונו העז ללכת בדרך ההגשמה. הנני בטוח שפועלו הרב והדרך שהלך בה ישרתו בעתיד את המערכת שפעל בה."