תמוז בלהבות: 30 שנה להפצצת הכור

ב-23 באוגוסט 1978 זימן בגין התייעצות מיוחדת של גורמים הבקיאים בפיתוח גרעיני. יגאל ידין (הרמטכ"ל השני), שמחה ארליך (שר האוצר), משה דיין (שר החוץ), עזר ויצמן (שר הביטחון), אריק שרון (שר החקלאות), ד"ר יוסף בורג (מנהיג המפד"ל), יגאל הורוביץ (שר התעשיה), מרדכי ציפורי (סגן שר הביטחון). לצידם הסב הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן ("רפול").

שרון הציע לקבוע מדיניות שעיקרה: כל ניסיון ערבי לפתח נשק גרעיני - ייחשב כ"קאזוס בלי" (עילה למלחמה). ארליך תמך ואמר: "צריכים למנוע נשק גרעיני ממדינה ערבית שמנהיגיה הם רוצחים [...] עלינו לעשות הכל כדי להציל את עצמנו [...] שנת 67' לימדה אותנו מה שווין של ערבויות של מעצמות...".

עזר ויצמן ניסה לשפוך מים על דבריהם ואמר: אין להיחפז במסקנות.

"בבקשה לחשוב", סיכם בגין. צריך להקדיש הרבה מחשבה לשאלה "כיצד אפשר למנוע את זה"?

הכל ידעו כי "למנוע את זה" פירושו תקיפת הכור, אלא שלא הכל היו מוכנים לתמוך בכך. פרופ' ידין עמד בראש המתנגדים. הרמטכ"ל השני חשש כי פעולה כזו תגרור מערכה של מכות מנע בין שתי מעצמות העל, ארה"ב תתרעם על השימוש במטוסים תוצרת אמריקה, והזכיר את האפשרות שטייס ישראלי ייפול בשבי ו"ברור מה יעלה בגורלו".

דעה שונה בתכלית הייתה לפרופסור אחר. יובל נאמן, עילוי, שבגיל 16 החל לימודיו בטכניון, שירת בצה"ל כסגן ראש אמ"ן ופתח בקריירה עתירת הישגים בתחום הפיזיקה הגרעינית, ידע ממקורותיו על המתרחש באל-טוויתא והגיע למסקנה נחרצת ביחס לתגובה המתבקשת.

כמי שמאז ומתמיד פיעמה בו תודעה ציבורית, טרח נאמן שוב ושוב להעיר את אוזניו של שר הביטחון כי יש להפציץ את הכור - אך ויצמן תמיד השיב בשלילה.

ניסיונותיו של שגריר ישראל בצרפת, מרדכי גזית, לעצור את בניית הכור, עלו בתוהו. בגדד הוסיפה להשמיע קולות מלחמה: "עירק איננה מסכימה לקיומה של מדינה ציונית בפלשתין [...] קבע שגריר עירק בהודו [...] הפתרון היחיד הוא מלחמה... המאבק בישראל יהיה קשה וממושך. במהלכו - ייתכן שישראל תשתמש בפצצת אטום. לפיכך מצווים הערבים להכין את כל הכלים הדרושים לניצחון".

"כל הכלים" - התייחס לנעשה באל-טוויתא.

פרופ' ברנרד פלד, חבר בצוות אמריקני שתכנן פצצת אטום, הזהיר: "העולם נמצא על פרשת דרכים [...] אם יוסיפו המעצמות לסחור בכורים גרעיניים - הסיוט שלי יהפוך למציאות". הוא סיפר על חלום שחלם ובו מזעיק אותו ראש עיריית בוסטון ומדווח לו כי מחבלים הניחו פצצת אטום במרכז העיר. בחלומו יעץ פלד לראש העיר להיכנע לדרישותיהם ולא להסתכן בהשמדת העיר על 2.5 מיליון תושביה.

ארבעה מדענים אמריקנים (ביניהם פלד) יצאו למבצע הסברה במגמה "להתריע על סכנה במכירת כור למדינאים מטורפים". פרופ' רטג'נס אמר: "רק לפני 30 שנה עמד בראש גרמניה אדולף היטלר [...] מי יודע היכן יצמח היטלר חדש?".

המוקד המרכזי של "פסטיבל הצביעות" היה מרכז האו"ם שבמנהטן. כאשר שמע קורט וולדהיים, מזכיר האו"ם, על הפעולה, מיהר כדרכו לפרסם הודעה שהאשימה את ישראל ב"הפרה ברורה" של המשפט הבינלאומי.

שגריר ישראל באו"ם, יהודה בלום, השיב בחריפות לוולדהיים - הוא האשים אותו כי חרג מסמכויותיו בתור ראש ארגון שחברותיו הן בעלות אינטרסים מנוגדים. זה אותו מזכ"ל, אמר בלום, "שלא טרח לגנות את הקריאה לג'יהאד בישראל - בניגוד מוחלט למגילת האו"ם".

ארה"ב הצטרפה להחלטה של גינוי חריף לישראל וכי ההפצצה הייתה הפרה של מגילת האו"ם. בגין אמר כי הצטרפות ארה"ב זה "מעשה סדום ועמורה - האשם יוצא זכאי והצדיק - אשם", אך קבע: "מוטב גינוי בלי כור, מאשר כור בלי גינוי".

בנוסף לצרפת, גם איטליה פרסמה הודעת גינוי חריפה. בגין הגיב בזעם: "...שתי מדינות אירופיות עתיקות, תרבותיות - שראו במו עיניהן מה קרה לעם היהודי, שתי מדינות אלה צריכות לזכור את הטרגדיה שלנו. בושה וחרפה שמדינות אלה יסייעו לפתח למען ארכי-אויב צמא דם של המדינה היהודית נשק של השמדה המונית. עליהן להתבייש - במקום לנזוף בשגרירינו".

סאדאת אמר כי ישראל חוזרת לתדמית של "כוח בלתי מנוצח, בעלי זרועה ארוכה, המסוגלת להגיע לכל מקום". כן, הגיב בגין באירוניה מרירה... "זרוע זה דבר רע מאוד. הזרוע צריכה להיות קצרה ומנוצחת...".

ישראל ניסתה תחילה את הדרך המדינית. ממשלת רבין, ובעקבותיה ממשלת בגין, ניסו כוחן במגעים במישורים שונים - עם ראשי מדינות (נשיאי ארה"ב, צרפת, גרמניה) ודיפלומטים רבים. בסופו של דבר בשלה במנחם בגין ההכרה שהמגעים המדיניים מעלים חרס ואין דרך זולת פעולה צבאית. המירוץ הגרעיני העירקי נבלם - עד עצם היום הזה בזכות החלטה נדירה של מנהיג חזק וטייסי חיל האוויר:

בשנת 1991, מלחמת המפרץ, חתמו 100 ח"כים על מכתב הערכה למנחם בגין על החלטתו. בגין היה ספון בביתו. שנה לאחר מכן הלך לעולמו בהלוויה עממית ולא ממלכתית כנהוג לראשי ממשלה - כך ביקש בצוואתו.

"עתידנו לא תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", אמר פעם דוד בן-גוריון. בגין כאילו הגשים את דברי בן-גוריון ואת התורה "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

ביום שלישי, 28 באוקטובר 1980, כינס מנחם בגין את כל מליאת הממשלה לישיבה מיוחדת. האווירה הייתה רצינית ביותר והשרים ידעו כי הוזמנו לדיון ביטחוני בעל חשיבות מכרעת לגורלה של מדינת ישראל. בגין תיאר זאת כ "דיני נפשות". "רבותי, אנו עומדים לעסוק בדיני נפשות. אביא בפניכם עניין מסוים שהוא סוד כמוס, ואני משביע אתכם לא לומר על כך מילה לאיש, לא בביתכם ולא בלשכותיכם. עניין זה שייך לאותו סוג עניינים שרק מי שחייב לדעת -יודע עליו. אין לי ברירה אלא לסמוך על כך שמן החדר הזה, הסגור, לא תצא החוצה אף מילה אחת".

הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש המוסד הציגו דוח על פרשת הפרויקט הגרעיני. בגין המשיך: "שעון גדול תלוי מעל ראשינו, והוא מתקתק [...] כל יום שחולף מקרב אותם אל מטרתם. אם יהיה נשק גרעיני תקרה אחת מן השתיים: או שניאלץ להיכנע, או שנסתכן בהשמדה המונית. זוועה שכזאת! הדבר אינו נותן לי מנוח. האם אין דרך למנוע זאת? עם איננו חי על זמן שאול. הגיע הזמן לקבל החלטה. זוהי דעתי - לערוך פעולה צבאית נגד הכור העירקי. אם לא נפעל עתה - לא נוכל להרחיק סכנה איומה זו מעלינו ומעל ילדינו".

המטוסים הגיעו לשמי עירק. בתוך דקה ועשרים שניות הופצץ הכור. "המטרה הושמדה. הבחורים מתחילים לחזור. הכול בסדר", דיווח רפול לבגין.

"ברגע זה קיבלתי הודעה שטונות של פצצות הוטלו על הכור. ברוך השם, המטרה הושמדה כליל ומטוסינו בדרך הביתה. אין ספק, זוהי בשורה טובה לעם ישראל", דיווח בגין לשרים. שרי הממשלה לא ידעו את נפשם. בגין נתפס בדבריו: "ראש ממשלת צרפת, ז'אק שיראק, הוא אבי החטא הקדמון של מסירת הכלים לייצור נשק גרעיני בידי עירק. הוא, וז'יסקאר נשיאו, שניהם שונאי ישראל".

השמיים התחילו להתקרר. "ממשלת ארה"ב מגנה את ההתקפה על המתקן הגרעיני [...] ראיות שבידנו רומזות שציוד שסופק על-ידי ארה"ב הופעל תוך הפרה אפשרית של ההסכם" [הכוונה להסכם מ-1952 לסיוע הגנתי].

שגרירות ישראל בוושינגטון נתקפה בהלה. מעולם לא היה תקדים שהממשל ביוזמתו החל להכין דוח בנוגע להפרה אפשרית של ההסכם הגנה הדדי.

בוש [האב] תבע לפרסם גינוי חריף. ישראל הייתה במצב שלא הייתה רגילה אליו. גורמי ממשל הציפו את ועדות החוץ בחומר רב שנועד להוכיח כי ישראל לא פעלה בתום לב והפצצת הכור נועדה לשרת מטרות פוליטיות פנימיות של הממשלה בראשות מנחם בגין.

וושינגטון רמזה על פעולות עונשין נגד ישראל. הגיעה שעתם של אויבי ישראל בממשל ובקונגרס של ארה"ב. ארה"ב החליטה לעכב את משלוח מטוסי אף-16 שהיו חלק מעסקת ענק. ברור היה כי שר ההגנה קספר ווינברגר עומד בראש התובעים את הענשת ישראל. בגין החליט לבוא חשבון עם ווינברגר בפומבי. באסיפת בחירות ב-11 ביוני 1981 תקף אותו בגין באורח אישי ובחריפות רבה. תקיפה כזו של שר במדינה ידידותית נחשבה לצעד בלתי מקובל, אך בגין ידע כי דבריו יועברו לכל העולם, וקיווה שיעוררו הד של ממש בארה"ב:

"שר ההגנה ווינברגר", הכריז בגין, "הוא האיש שדרש בתוקף למנוע מאתנו עזרה כלכלית וצבאית. את מי אתה בא להעניש מר ווינברגר? לפי איזה מוסר פעלת? השמעת פעם על שישה מיליון יהודים אשר הובלו לתאי הגזים? סדאם חוסיין אשר רצח את טובי ידידיו, היה מטיל פצצות על תל אביב ועל פתח תקוה כדי לחסל סופית את העם היהודי. לא שכחנו את השואה. בדור השואה והתקומה לא נרשה לשום אויב לפתח נשק השמדה המוני".

העירקים החלו לפזול למערב בתקווה למצוא שם את הטכנולוגיה שתעניק להם פצצת אטום. לעירק היה מה להציע למערב: נפט. סדאם הבין כי הנפט הוא הנשק היעיל הנמצא בידי הערבים.

צרפת לא בורכה בנפט אך נעשתה למדינה מובילה בתחום התעשיה הגרעינית. כך גם איטליה וברזיל - בעלות מרבצי אורניום באדמותיהן.

הנשיא הצרפתי פומפידו העמיק את יחסיו עם הערבים. הוא הבהיר כי תמורת הרחבה של אספקת נפט תסייע פריז בהקמת תשתית מדעית טכנולוגית גרעינית. סגן הנשיא החדש (ז'יסקאר), ז'אק שיראק, נהג באדיקות רבה יותר כלפיהם ואף חתם על הודעה התובעת מישראל לסגת מן השטחים שכבשה. שיראק החניף לסדאם וקרא לו "מדינאי גדול שנהנה מכושר להנהיג את עמו לקראת קידמה ושגשוג". עירק לא התאמצה לשכנע את הצרפתים כי היא זקוקה לנשק גרעיני. הנימוק בו השתמשו הצרפתים היה "כי יום אחד יגמרו רזרבות הנפט העירקי ולכן עליה להתכונן ולהשיג ידע באנרגיה גרעינית"... כך יאמר ז'יסקאר לאחר ההפצצה. צרפת אף ניסתה ניסתה לשכנע את ישראל כי העולם הערבי נמצא בתהליך של ויתור על הרעיון לחסל את ישראל. "גם סדאם וגם אסד ויתרו על הרעיון טען (ושיקר) נשיא צרפת ז'יסקאר".

הגיעה העת לקבל החלטה - זו הייתה המסקנה שגיבש לעצמו מנחם בגין באוקטובר 1980. בדרך כלל נהג בגין לשמוע את עמדות השרים ורק אחר-כך להביע את עמדתו. הפעם שינה ממנהגו בכינוס שרים מצומצם שבו נכחו: ידין, ארליך, שרון, הורוביץ, בורג וציפורי, משה ניסים, זבולון המר, שוסטק ושמיר.

שתי רעות עומדות בפנינו", פתח בגין:

"רעה א: להפציץ את הכור ולהסתכן בתגובות קשות. אין לנבא את תגובת סאדאת אך יש לשקול גם את העמדה המצרית.

"רעה ב: לא לפעול. לשבת ולהמתין בחיבוק ידיים עד להתחמשות עירק".

"הגעתי למסקנה, לאחר שיקול דעת יסודי, כי יש לבחור בראשונה בין הרעות. מדוע? מלחמת אירן עירק גרמה להפסקת פעולת הכור - אפשר להפציץ את הכור מבלי להסתכן בזיהום רדיו-אקטיבי של סביבתו. מי יודע אם בעתיד תזדמן לנו שעת כושר כזו".

שרון וארליך הצטרפו לדעת בגין. יגאל ידין, סגן רה"מ התנגד. "מצבנו טוב מאוד [...] אם יושמד הכור לא יהיה אפשר להסתיר את העובדה שישראל ביצעה את הפעולה [...] הדבר יאחד את העולם הערבי נגדנו [...] מעולם לא נעשה צעד שכזה [...] מה תאמר ארה"ב? מה תעשה ישראל אם תגביר בריה"מ את הסיוע האקטיבי למדינות ערב?".

בורג הצטרף לעמדתו. גם ראש אמ"ן שהחליף את גזית, יהושע שגיא, וגם ראש המוסד חופי טענו כי אין להפציץ את הכור.

חזונו של רפול היה קשה: "אם יהיה מאזן גרעיני פירוש הדבר השלמה עם אי המשך קיומה של ישראל. הערבים יהיו מסוגלים לשלם מחיר הרבה יותר כבד מאיתנו, ולכן לא יהיה אפשר להרתיע אותם. האיום במהלומה שנייה שננחית על הערבים לאחר שנספוג פצצה אטומית פירושה 'תמות נפשי עם פלשתים'".

ב-6 ביוני, יום שבת, בשעה 13:00, התקבלה הוראת "התכוננות לביצוע המשימה" כל אנשי המערך הטכני של טייסות אף-16, חמישים, הוזעקו מבתיהם. רפול אמר בתדרוך "הברירה - היא השמדתנו. הכול ייסלח לכם, אפילו אי ביצוע המשימה ובלבד - שלא ניפול. רפול לחץ את ידי הטייסים וחילק להם תמרים... צריך להתרגל לאוכל של עירק במקרה של נפילה בשבי". עברי לא הגיב - הוא ידע כי ההומור השחור הוא בן לוויה למבצעים כאלו. חודש לפני ההפצצה איבד רפול את בנו יורם איתן, טייס בחיל האוויר, שנפל בתאונת אימונים. לא ניכר כי הוא שרוי באבל. רפול החזיק עצמו כפי שרק הוא יכול.

"עושים היסטוריה", אמר הקצין הטכני. בשעה 16:01 המשימה יצאה לדרך.

מנחם בגין היה במעונו בירושלים. הוא הלך אנה ואנה והקפיד לא להתרחק ממכשיר הטלפון (נל"ן). בראשו חלפו לילות הנדודים שעברו עליו: "אם לא נפעל, מה יהיה על העם הזה והילדים? אם נפעל, מה יהיה אם יפילו את מטוסינו בדרך?". רפול צלצל: "הבחורים יצאו לדרך". "שיהיה בהצלחה", אמר בגין, "אנחנו סומכים עליהם". "אדווח תוצאות", סיים רפול.

בגין היה מהורהר, ובלבו נשא תפילה. הוא הביט בתצלומי הוריו שנרצחו על-ידי הנאצים. אחר-כך הביט בתמונות ילדיו ונכדיו. הוא נזכר כיצד לבו היה נצבט כל אימת שראה ילדים, וכיצד שאל את עצמו: "מה יהיה עליהם בעוד שנתיים שלוש, כאשר לעירק תהיה פצצת אטום? מה אתה עושה כדי להציל אותם?".

ב-16:30 בגין הזעיק את שרי הממשלה. בנו, ד"ר בנימין זאב בגין, הבחין בפעילות בשעה וביום לא שגרתיים (ערב חג שבועות) אך לא התערב בנידון. בגין היה נרגש ודיבר ממושכות.

"שלום ידידי", פתח בגין, "בעוד 31 דקות עתיד היה המטוס הראשון להטיל פצצות על הכור". בחדר הייתה דממת מוות. בגין היה נרגש ושקול ומבוקר ואמר כי לישראל הגיעו ידיעות שהעירקים יפעילו את הכור בספטמבר. "ידעתי שאם לא אתן את הפקודה, יהיו בידי המטורף סדאם חוסיין שתיים-שלוש פצצות אטומיות. פצצה אחת בעלת 20 קילו טון תגרום להרג מיידי של 50,000 איש ו-150,000 נוספים. במונחים של ארה"ב מדובר בכ-46 מיליון אזרחים. פצצות אטומיות מהוות סכנה לישראל. מה שבנינו במשך 100 שנים יכול להיהרס במחי יד. הפעולה אמורה להימשך שתי דקות והעירקים יזדקקו לעוד ארבע שנים כדי לשקם אותו [...] אם הכול יתנהל כשורה - הטייסים אמורים לנחות בשעה 19:00".