נפל להם האסימון

קבלת הפנים שציפתה בוקר אחד בשנת 1990 לעורך הראשי של "הניו-יורק טיימס", מקס פרנקל, הייתה מביכה: כמעט כל עובדות המערכת הגיעו באותו יום לעבודה כשהן עונדות לאוזניהן שקיקי תה כעגילים. הייתה זו דרכן המקורית למחות על דבריו של העורך בדבר חלוקת התפקידים בין גברים לנשים בעיתונות.

הציטוט שהרתיח את העיתונאיות נכלל בראיון שהעניק פרנקל ל"וושינגטון פוסט", שבו ניסה להסביר כיצד ייתכן שבעמוד הראשון של ה"יו.אס.איי טודיי" העממי מופיעים יותר קרדיטים לעיתונאיות מאשר בשערו האליטיסטי של "הניו-יורק טיימס". "אם אתה מסקר מסיבות תה יהיו לך יותר נשים בעמוד הראשון מאשר ב'וול-סטריט ג'ורנל'", אמר פרנקל.

העורך הראשי של "הטיימס" הצליח להסתבך באותם ימים עם עוד כמה אמירות שעוררו את זעמן של נשים בעיתון ומחוצה לו. כך היה כאשר ארגוני נשים פמיניסטיות הציגו סקר שבו הודגש מיעוט הידיעות הנוגעות לנשים בעמוד הראשון של "הטיימס". "ברגע שמר גורבצ'וב יניח לגברת גורבצ'וב לקבל החלטות, ואפילו לדבר בשמו", הגיב על כך פרנקל, "אנחנו נצטט יותר נשים בעמוד הראשון ונפרסם שם את תמונותיהן".

היו אלה הערות בלתי מוצלחות בעליל, הודה פרנקל בספרו האוטוביוגרפי. הן השכיחו לעתים את המאמץ המכוון שהוא עצמו השקיע כדי להגביר את הנוכחות הנשית במערכת העיתון, לצד שילוב מוגבר של שחורים ובני קבוצות אתניות אחרות. אבל דבריו שיקפו משהו מן הקו הסקסיסטי, המצ'ואיסטי, שאיפיין את חבורת הגברים שניהלה את הנחשב בעיתוני אמריקה.

מבחינה פוליטית שומר "הטיימס" בדרך כלל נאמנות לדמוקרטים. בעיני הימין השמרני באמריקה הוא נחשב מעוז ליברלי. אבל גם כשקידם במקרים רבים סדר יום ליברלי, התקשה העיתון להפנים את ערכי השוויון לנשים ולבני מיעוטים ולקדמם במערכת. מבית הוא היה ארגון שמרני למדי, שדבק במסורות שהתקבעו מאז נרכש ב-1896 על-ידי אדולף אוקס, אבי השושלת שמחזיקה בעיתון עד היום.

על-רקע זה יש עניין מיוחד בהודעה שפירסם בימים אלה המו"ל ארתור סולצברגר על החילופים בצמרת העיתון: את מקומו של העורך הראשי (Executive Editor, במינוח האמריקני) ביל קלר תתפוס זו הפעם הראשונה בתולדות העיתון אשה, ג'יל אברמסון. לצדה, כעורך המשנה (Managing Editor), יכהן מעתה דין בוקה, אמריקני-אפריקני שהיה בעבר העורך הראשי של "לוס-אנג'לס טיימס".

אברמסון, בת 57, כיהנה בשנים האחרונות כעורכת משנה של העיתון. בעבר הייתה כתבת תחקירים ב"וול-סטריט ג'ורנל" ואחר-כך ב"טיימס", ושימשה גם בתפקיד הבכיר של ראש הסניף הוושינגטוני של העיתון. היא נולדה בניו-יורק למשפחה יהודית, כמו שורה של עורכים שכיהנו בתפקיד לפניה, ואת הזדהותה עם העיר ביטאה בין היתר בקעקוע ניו-יורקי מובהק על כתפה הימנית: ציור של אסימון של הרכבת התחתית העירונית.

ההחלטה למנות את אברמסון התקבלה באהדה ובהערכה רבה כמעט על-ידי כל בעלי הטורים שעסקו בכך מאז נמסר על המינוי ביום חמישי האחרון. השבחים הוסברו הן ביכולתה העיתונאית והניהולית של העורכת החדשה, והן בהיותה אשה, עובדה המחזקת באופן משמעותי את המועדון המצומצם של נשים עורכות עיתונים בארצות-הברית. "זה מינוי טוב לנשים, טוב לעיתונות וטוב ל'ניו-יורק טיימס'", צייצה בטוויטר גווין איפיל מן הרדיו הציבורי. ג'יין מרטינסון סיכמה במדור המדיה ב"גרדיאן" הבריטי: "אברמסון הנחיתה מהלומה מהדהדת לתקרת הזכוכית".

בעבר שיגרה אברמסון עצמה נזיפה עקיפה אל עורכי "הטיימס" על אותה תקרה שקופה המונעת מנשים מוכשרות להתקדם אל הצמרת. היא עשתה זאת בביקורת שכתבה ב-2006 במוסף הספרים של "הטיימס" על ספר שכלל אסופת כתבות פרי עטן של נשים עיתונאיות במאה ה-20. בימים שבהם נברה במסמכים של סוכנויות ממשל והתדפקה על דלתות חברות שתדלנות בוושינגטון, כתבה, היו רוב עמיתיה לתחקירים בעיקר גברים. מאז זרמו אומנם עוד נשים רבות למקצוע, אך ייצוגן בעמדות הבכירות בעיתונים, בטורי המאמרים ובעמודים הראשונים עדיין נחות מזה של הגברים.

זו עוד תזכורת לכך שתדמיתו של עיתון בכל הקשור בסוגיות חברתיות ומגדריות אינה משקפת בהכרח את המציאות בתוככי המערכת. עובדה: אפילו הטבלואיד הבריטי "סאן", המוצג לעתים כהיפוכו המוחלט של "הטיימס" הסולידי, הקדים כמעט בעשור את היומון הניו-יורקי האיכותי במינוי אשה כעורכת ראשית. ואגב נשים, מינויה של רבקה ויד לעורכת ה"סאן" ב-2003 לא הביא לשינוי מהותי באופיו הסנסציוני של העיתון, וגם לא להרחקת אחד מסימני ההיכר הבולטים שלו, המעורר מחאה קבועה מצד ארגוני נשים, "נערת עמ' 3" חשופת החזה.

דרך ארוכה עשו נשים ב"ניו-יורק טיימס" במחצית המאה האחרונה. ב-1972, כאשר התכנסו לראשונה הנשים במערכת לפעילות משותפת, הן היו רק עשירית מכלל כוח האדם העיתונאי. "היו ביניהן שלוש כתבות חוץ ושלוש כתבות בסניף הוושינגטוני", כתב מקס פרנקל בספרו, "אבל לא היו נשים צלמות, בעלות טורים או כותבות מאמרי מערכת. היו רק ארבע עורכות בדסק החדשות".

למרות מעמדן הנחות, ואולי בגללו, העזו הנשים לתבוע מהעיתון לחדול מהאפליה בקבלה לעבודה, בתנאי השכר ובקידום. כאשר רק חלק קטן מהתביעות נענו, החליטו שנתיים אחר-כך שש עיתונאיות להגיש תביעה נגד בעלי העיתון ומנהליו. בדיון המשפטי, שנמשך ארבע שנים, נחשפו ממצאים שהעידו על אפליה מגדרית של ממש בתנאי ההעסקה. ולא פחות מכך: גם פתקים ומכתבים שבהם ביטאו עורכים גברים את יחסם לעיתונאיות בהקשר של לבושן ומיניותן.

דרישת העיתונאיות הוכרה במהלך הדיונים המשפטיים כתביעה ייצוגית. המו"ל ארתור (פאנץ') סולצברגר הודה באמיתות הטענות בדבר אפליה, מימן ב-350 אלף דולר את הוצאותיהן של התובעות והבטיח לתקן את המעוות. אבל ההתקדמות הייתה אטית. גם כעבור עשור עדיין היו הנשים רק 15% מכלל כוח האדם העיתונאי, ושמה של אף לא אחת מהן הופיע ב"תיבת הפירמה", שבה מציג העיתון את שמות בכיריו. אף לא אשה אחת עמדה בראש דסק החוץ, הדסק הארצי, הדסק העירוני או המוסף הכלכלי.

התמונה העגומה של מעמד הנשים בעיתון לא הייתה רק ארגונית-מינהלית, היא צצה לעתים גם מעל דפי העיתון. אחת הפרשות שעוררו דיון ציבורי נוקב, כמו גם עימות בתוככי המערכת, נגעה להחלטת העורך הראשי פרנקל לפרסם באפריל 1991 את שמה של טרישיה באומן, האשה שהאשימה את ויליאם קנדי-סמית, בן למשפחת קנדי המפורסמת, שאנס אותה לאחר פגישה בבר בפאלם-ביץ' בפלורידה.

השם פורסם במסגרת כתבת דיוקן שתיעדה לפרטי פרטים, באופן ביקורתי ופוגעני, את מסלול חייה של אשה מהמעמד הנמוך, שילדה מחוץ לנישואים, בעלת "רקורד אקדמי דל", שנהגה להסתובב במקומות מפגש נוצצים כדי להתחכך בעשירים ובסלבריטאים והשתובבה מפעם לפעם בחברתם של גברים.

הייחוס המשפחתי של קנדי-סמית, אחיינם של האחים ג'ון, רוברט וטדי קנדי, הוביל לחריגה בוטה מכללי "הטיימס", שלפיהם אין מפרסמים שמות של נפגעות תקיפות מיניות אלא במקרים חריגים. שמה של באומן הופיע תחילה בכמה טבלואידים, והפרסום ב"טיימס" בא לאחר שגם רשת הטלוויזיה NBC נתנה לו פומבי.

פרסום הכתבה וחשיפת שמה של באומן עוררו סערה במערכת. עיתונאים, ובעיקר עיתונאיות, ראו בכך ביטוי להטיה סקסיסטית נושנה וחשוכה, וניסיון להטיל על הקורבן את האחריות לאירוע. היו שטענו כי "הטיימס" בחר לנסות להגן על שמו הטוב של בן משפחת קנדי באמצעות הכפשתה של האשה שהעידה כיצד הותקפה על-ידיו.

בעלת הטור אנה קווינדלן פירסמה מאמר חריף שבו גינתה את העורך פרנקל על פרסום השם. זו הייתה שגיאה, קבעה. מאמרה של קווינדלן זכה באותו יום לשבחים מפיו של מו"ל העיתון. לדעה הביקורתית הצטרפו 100 עיתונאים ב"טיימס", שהפיצו מכתב מחאה נגד החלטת העורך. 300 עובדים נאספו לכנס שבו הביעו את דעתם על דרך סיקור פרשת קנדי-סמית.

סוגיה אחרת שהעסיקה נשים בכלל וארגוני פמיניסטיות בפרט הייתה התעקשותו של "הטיימס" שלא להתיר בין דפיו שימוש בקידומת ".Ms" לפני שמן של נשים כתחליף ל"Mrs" לאשה נשואה ו"Miss" לרווקות. התביעה לחסוך מנשים זיהוי פומבי של מצבן המשפחתי - בניגוד לגברים, הזוכים לקידומת האחידה ".Mr" בלי קשר למעמדם האישי - נתקל במחסום השמרני של "הטיימס".

"הליידי האפורה", הכינוי הניו-יורקי שדבק ב"טיימס" מהימים שבהם עמודיו היו מלאים בשורות צפופות של טקסט כמעט ללא תצלומים, סירבה להיענות לקולות הנשים שמרדו במסורת. ב-1976, ערב פרסום מהדורה חדשה של "ספר הסגנון" של "הטיימס" - התנ"ך הפנימי של כללי הכתיב, התעתיק ועוד שורה ארוכה של הנחיות לעורכים - גבר לחץ הנשים על העיתון. אבל כאשר יצאה המהדורה לאור, לא נכלל בה ההיתר הנכסף לשימוש ב".Ms".

הקרב לא תם. בשנים שלאחר מכן הייתה שאלת ה".Ms" נושא לדיון נוקב בחדרי המערכת ובין דפי העיתון. בעל הטור השמרני ביל ספייר, שמעולם לא היה חסיד גדול של תנועות הנשים, שנחשבו בעיניו רדיקליות מדי, דווקא קרא לאמץ את הקידומת. רק בשנת 1986 נרשם ציון דרך חשוב במאבק ארגוני הנשים באמריקה: "הניו-יורק טיימס" נכנע, ועידן הציווי המוחלט לבחור בין ".Mrs" ל"Miss" הגיע לקצו.

כל הסוגיות המגדריות הללו ודאי לא יהיו בין הנושאים הראשונים שעל סדר יומה של העורכת הראשית החדשה. היא אומנם הזכירה בדברי התודה שלה את "אחיותיה", ובהן מנכ"לית העיתון ג'אנט רובינסון ובעלת הטור מורין דאוד, שסייעה להגעתה לעיתון, אבל בפניה עומדים אתגרים מורכבים ודחופים יותר, ובעיקר שימור מעמדו של העיתון למרות הצניחה בתפוצתו ובהכנסותיו. בחודשים האחרונים עסקה אברמסון בעיקר במערך הדיגיטלי של "הטיימס" ובהכרה שבנבכי האינטרנט ובפלטפורמות החדשות מצוי ההווה של העיתון - ובעיקר עתידו.

לצד העמקה של המהדורות המקוונות של העיתון והתאמתן לטכנולוגיות החדשות תידרש אברמסון לפעול גם לייעול המערכת. "הטיימס" עבר בשנים האחרונות כמה גלים של קיצוצים, שצימצמו את מספר הכתבים ואת שכבת העורכים העבה שבהם התגאה העיתון. במסורת המקצועית הקפדנית של "הטיימס" נהוג שכל ידיעה עוברת תחת עיניהם של לפחות חמישה עורכים. הימים הללו חלפו. בידיעה שפורסמה ב"טיימס" על מינויה לעורכת הראשית היא צוטטה כמי שסבורה כי העיתון "יכול להיות מנוהל בצורה יעילה יותר".

"יש לנו תרבות של קונסנזוס ב'טיימס', וזה מבחינה מסוימת דבר מצוין. אבל מצד שני, זה גורם לנו לפעמים לקרטע", אמרה אברמסון. לדעתה אפשר לשמר את היתרונות שיש בתרבות של הסכמה, אבל במקביל לפתח "תרבות של יעילות".

אם לשפוט לפי הפרסומים בעיתוני ארצות-הברית מאז מינויה, מעטים מטילים ספק ביכולתה להוביל את "הטיימס" לעידן החדש. אחרי שנים ארוכות כתחקירנית, היא דבקה בעקרונות העיתונות הישנה, המקצועית. בעיקר בעבודת רגליים מאומצת, ממוקדת מטרה, כדי לחשוף את מה שאחרים מבקשים להסתיר.

סגנון הניהול שלה מתואר לעתים כ"קשוח ותוקפני". הגדרות כאלה מחזירות אותנו לשאלה המגדרית, בעיקר לנטייה של גברים לתאר בדרך כזו נשים מצליחות ועוצמתיות. היא עצמה כתבה ב-2006 שגילתה בכתבת דיוקן על אודותיה כיצד היא מצטיירת בעיני עמית אנונימי שביקש לשבח את עבודתה המקצועית. "יש לה", כך צוטט באותה כתבה, "ביצים כמו מלונים מברזל יצוק".

רשימות קשורות:

- מספרים על עצמם
- האם הואשמת בפלגיאט?
- ויסקי בארון
- עניין של חיים ולייף-סטייל
- אין דבר כזה קרונקייטרים