השחתת השירות הציבורי

האמת היא שלצוות תחקירנים שעוסק דרך קבע בשחרור סתימות במערכות ביוב מתקדמות, הפתעות הן חלק מתוכנית העבודה. הממצאים שמעניינים אותנו נמצאים לרוב באזורים אפלים, טחובים, דלים בחמצן. תנאי הכרחי להצלחה הוא היכולת לנוע באפלה, להסתמך על חוש המישוש ועל הדמיון, ולעבוד בתנאי ריח ואתיקה קשים. כדי לעבוד באופן יעיל יש לדעת לשרטט מראש את המערכת התת-קרקעית המשוערת ולגלות את מקומו של המוקד, לזהות את הכותרת של הסיפור. יחד עם זאת חשוב לשמור על גמישות מרבית בגיבוש תמונת המצב, ולזכור שמה שנראה כסתימה פשוטה עשוי לעיתים לכסות על בעיה חמורה יותר שנמצאת במוקד אחר לגמרי. בדינמיקה הרגישה הזו, חשוב גם לשמור תמיד על שיווי המשקל הרופף מול מלכי התוהו שמנהלים את העולם התחתון האפל. כמו דוד המלך במדרש, צריך לדעת איפה ומתי לכתוב את פתק התחקיר שימנע הצפה של מי תהום העשויים להטביע את כולנו בצונאמי משפטי עכור.

אחרי כל זה חשבנו שכבר ראינו הכול, אבל אז באה לוין ועשתה לנו בית ספר. הסיפור של עורכת הדין הזו הוא ללא ספק שיא שלילי מדאיג במיוחד. לכל אחד מאיתנו העדפות פוליטיות וסולם ערכים משלו, ולגיטימי לגמרי שלעובד ציבור יהיו נטיות פוליטיות, גם אם מדובר בנטיות הפוכות. לגיטימי גם שהנטייה האישית תשפיע על הדגשים בעבודה, כפי שלדוגמה העידה פעם דליה דורנר על עצמה ש"הנושא של זכויות אדם היה מאד קרוב לליבי". אבל לא לגיטימי שהנטייה הזרה תגרום להטיית דין פסולה ומקוממת, שבמקרה של לוין גרמה לפגיעה כה חמורה בישובי בקעת הירדן.

שהרי מה קרה פה? קיבוץ חקלאי מבקש להקים מאגר לטיהור מי שפכים. המקום הוא אדמת מדינה רשומה, יש תב"ע מאושרת ואפילו חתימה של שר הביטחון. ואז צצה משום מקום קצינה זוטרה ומחליטה שהקרקע שייכת לפלשתינים. מומחה בינלאומי ושופטים בוועדת הערר הצבאית פוסלים את הטענה הזו מכל וכל, אבל כל זה לא עוזר. בשורה התחתונה הקצינה גורמת להצגת תמונה הפוכה ומצליחה לטרפד את הקמת המאגר, ובדרך להוביל לעצירה כמעט מוחלטת של כל הפעילות ההתיישבותית בבקעה.

בישיבה שנערכה לקראת פרסום הכתבה השנייה על לוין התלבטנו מאד מה לכתוב בפירוש ומה להשאיר לרמז. האם להתבסס על הממצאים הקשים שהגיעו לידינו ולהאשים אותה בעבירה פלילית של שקר חמור שנעשה בידי בעל תפקיד רשמי בשירות הציבורי, או רק להצביע על הפערים הקשים שנתגלו ולהשאיר את המסקנות לאינטליגנציה של הקוראים? ההחלטה הייתה לפסוק לחומרא ולהימנע מקביעות חד-משמעיות. צריך לזכור שהבעיה בנושאים שאנו עוסקים בהם היא מורכבותם. הכותרות שלנו לרוב אינן בנוסח "נמצאה גופה" או "בוצע אונס". רוב השחקנים שעל עקבותיהם אנו מתאמצים להתחקות יודעים להתנהל בתחכום ובזהירות, לפעול באמצעות קבלני משנה ולהסוות היטב את המניעים שלהם. לכן קשה מאד, ברוב המקרים, להסיק מסקנות חד-משמעיות.

בסיפור של לוין לא מדובר על לבן שנעשה שחור, אלא על מהלך מתוחכם שנעשה בסדרת צבעי ביניים: הלבן הצחור של המומחה לענייני קרקעות התערפל לאפור בהיר אצל ועדת הערער, לאפור כהה אצל הממונה במנהל והיתרגם בסופו של דבר לשחור פחם אצל רונית לוין. אלא מה, כשאתה מבין שרונית לוין הייתה הבימאית והמפיקה של כל המהלך מתחילתו עד סופו, הצבעים כולם מקבלים עומק אחר לגמרי.

החומרה מתעצמת כשמבינים שלוין לא פעלה בחלל ריק. כדי שזרע הבאושים שלה ייקלט צריך היה להתקיים רחם עם ריריות מתאימות שמסוגלות לקלוט ולהרות אותו. הבן הממזר הזה נולד מהריון אסור שהתרחש בין כתלי המנהל האזרחי. כולם שם מסביב נהנו ושתקו, אף אחד לא מחה, לא הציע לבצע הפלה או לקחת את גלולת היום שאחרי. ואחרי הלידה, כצפוי, אף אחד לא נטל אחריות. 'הממזר השתוקי' שנולד במנהל האזרחי תוקע לחלוטין את ההתיישבות בעמק הירדן, עומד מאחורי המלחמה המשפטית ההזויה כנגד בית השלום, מניע מפגעים משפטיים קשים סביב ים המלח ועוד. הבעיה היא שידו של הפרא הזה עוד נטויה אבל אין לו הורים שאפשר להגיש להם את החשבון.

ובחזרה לשיחה בישיבת איתמר. אני חוזר בי מהשימוש ברונית לוין כמודל לחיקוי, כי השתכנעתי שדפוסי הפעולה שלה הם אסון לדמוקרטיה הישראלית, לא פחות. זהו מפגע משפטי שאסור לימין ללמוד ממנו או לאמץ אותו. החברה הישראלית היא חברה שסועה ומסוכסכת, ואחד התנאים החשובים להגנת לכידותה הוא שמירה על כללי משחק הוגנים. כפי שכתבתי פה לפני שבועיים, פעילי השמאל הגלויים והסמויים חייבים להתעשת ולהבין שההגינות היא בראש ובראשונה אינטרס עליון שלהם, כי השנים והדמוגרפיה יעשו את שלהם ויום יבוא והם ימצאו עצמם מיעוט מזדקן שמאבד אט אט את האון ואת מוקדי הכוח והשליטה. אם הימין יאמץ את 'מורשת לוין' הקלוקלת, המיעוט הזקן הזה ימצא את עצמו יום אחד מתגולל ברחובות, מר נפש שנושל מכל נכסיו וערכיו.

באינטרנט מסתובבים היום סרטונים על הקרבות המדממים בלוב. קשה להביט בהם בלי לחשוב על הסיפור שהם מספרים על המנטליות הערבית. אספסוף משולהב חמוש ברובים משתולל ברחובות, כולם יורים על כולם, ג'ונגל אנושי במיטבו. אתה שואל את עצמך - הרי בין הברבריות הניאנדרטלית הזו לציוויליזציה מבדילים שנות אור. איך אפשר לבנות איתם עתיד משותף? כשחושבים על כך לעומק, נראה כי ההבדל בין 'מורשת לוין' למלחמות השבטים בלוב הוא הבדל בתפאורה בלבד, בכלי העבודה ובצבע. הטבע האלים הוא אותו טבע, גם אם הוא נעשה במשרדים ממוזגים ומתבטא באלימות משפטית או בשימוש לרעה בסמכות מקצועית שניתנה לך. כשאמנון לורד כתב במשך שנים על המורשת הסטליניסטית של חלקים מהשמאל הישראלי חשבתי שהוא מגזים, שמדובר אולי במיעוט שולי וזניח ושאין צורך להיזקק למודל הקיצוני הזה בכדי להבין את ההתרחשויות. ואז באה פרשת לוין וסיפקה למרבה הצער הוכחה ניצחת לתזה שלו.

מצד שני קיימת גם נקודת אופטימיות. הרי גם המנטליות של עמי אירופה הייתה עד לפני שישים שנה דומה למנטליות של שבטי לוב. אם הם הצליחו לצאת ממנה, יש גם תקווה לערבים, ואולי גם לחברים השמאלנים של רונית לוין.