המבחן הגדול

יותר משמונה חודשים עברו מאז טבח 7 באוקטובר, זמן קצר במונחים היסטוריים, לבטח ביחס לתולדות עמנו. באותו יום פרצו הברברים את גבולותינו ושחטו ואנסו ושרפו חיים ילדים, נשים וזקנים, הכחידו משפחות שלמות והחריבו קהילות שלוות שרבים בתוכן פעלו קודם לכן למען רווחת העזתים. הם חטפו מאות ישראלים, חיים ומתים, ורצחו חלק בשביַם. לו יכלו, היו ממשיכים בדרכם וטובחים בכולנו. הם לא עשו זאת בגלל "הכיבוש" או "הדיכוי" או בעיות כלכליות. היום ברור, שבניגוד לתעמולת האויב, לא היה מצור על רצועת עזה. הם הבריחו במנהרות ענק ממצרים כל שאפשר להעלות על הדעת. לא היה כיבוש בעזה, כי בקיץ 2005 נסוגונו ולקחנו גם את מתינו שהיו קבורים שם. הדיכוי היחיד ברצועה היה שלטון האימים של חמאס שניצל את נתיניו כמגינים חיים, הסתיר כלי נשק וטילים בגני ילדים, בתי ספר, מסגדים ובתי חולים וכמובן במשרדי סוכנות הסעד לפליטים אונרא. מכל המקומות הללו שוגרו עשרות אלפי רקטות אל ערינו ויישובינו במשך כשני עשורים.

המניע המרכזי פורט באמנת חמאס, מסמך היסוד, שם מדובר על מחויבות טוטאלית להשמדת ישראל ולהרג יהודים באשר הם. הסיבה מפורשת: אמונתם הדתית, מה שמסביר את העיוורון ארוך השנים שלנו, שעה שניתחנו את מניעי אויבינו במונחים רציונליים של אינטרסים.

רצועת עזה הייתה הניסיון הגדול ביותר להקים מדינה פלשתינית עצמאית. מה שהוכח הוא, ששטח שישראל נסוגה ממנו הופך למבצר טרור ומוות ליושביו ולישראל. יתרה מזו, הנסיגות תחת לחץ טרור פורשו בצדק כגילוי חולשה של ישראל, ושתחת לחץ, אולי היהודים יעזבו את כל הארץ. השוו זאת עם שומרון ויהודה, שבמבצע "חומת מגן" (אביב 2002) החזרנו לעצמנו את השליטה שם, ובשנים שלאחר מכן ביערנו בשיטתיות את קיני הטרור ובעיקר את האפשרות להקים על גב ההר ישות טרור ומוות מול מרכזי האוכלוסייה שלנו. זמן כה קצר עבר, וכבר נשמעים קולות בתוכנו להפסיק את המלחמה, לוותר, להתפשר, לשחרר רוצחים מבתי הכלא ובעיקר להקים מדינה פלשתינית. לא ייאמן, עד כמה הזיכרון עלול לתעתע בנו.

המערכה הצבאית הנוכחית דורשת זמן וסבלנות. אנחנו מתמרנים לא רק בין מנהרות הטרור וקיני המחבלים, משתדלים לא לפגוע באוכלוסייה הכללית, אלא מתמודדים גם עם לחץ בינלאומי אדיר לסיים את המלחמה מבלי שהשגנו את מטרותיה. גם בעלת בריתנו הנאמנה לוחצת, אם באמצעות הצהרות פומביות נגד מהלכים צבאיים שלנו, ואם באמצעות סחבת ביורוקרטית של משלוחי הנשק אלינו. בל נשכח שלפנינו עוד מערכה גדולה בצפון והתמודדות עם ראש התמנון, אירן, שמממנת ותומכת בחמאס ובחיזבאללה, בסיעות השיעיות בסוריה ובחות'ים בתימן ועוד.

אירופה השוקעת פוחדת ממיליוני מהגריה המוסלמים ומנסה להרוויח עוד כמה שנות שקט באמצעות הפיכת ישראל לשעיר לעזאזל. האשראי שקיבלנו בתחילת המלחמה נבע מהטבח שחווינו. לרגע קצר חזרנו לתפקיד ה"מסורתי" שהועידו לנו: קורבנות נצחיים, צלובים כאותו משיח שדחינו. אבל ברגע שקמנו מעפר והשבנו מלחמה שערה, החלה התמיכה העולמית להישחק: זרמי העומק האנטישמיים בני אלפי השנים משפיעים על האופן השלילי שבו מקבלים את העובדה שהיהודים מסרבים להיות קרבנות ולהיצלב, אלא הורגים את תוקפיהם. ישו ירד מן הצלב, התעטף בטלית וחזר הביתה להיות יהודי בגליל. הפעם הוא לא מוכן להיצלב יותר; יש לו נשק, והוא יודע להשתמש בו היטב.

כמו בשנות השלושים, המציאות תתנפץ לאירופים על ראשם, ואז ניווכח בסטנדרטים המוסריים שלהם, שעה שיילחמו על חייהם ברחובות עריהם. כמיליון יהודים חיים כיום באירופה. מדוע הם נאחזים בחלום שנגמר ואינם עולים, למה הם מחכים? יהודים יקרים, הסכנה כבר מתדפקת על דלתכם. די לרעות בשדות זרים, בואו הביתה.

זר כי ייכנס לרשתות החברתיות או לרוב אולפני החדשות, יקבל את הרושם שהמלחמה עם האויבים בחוץ הסתיימה, ולמעשה האויב האמיתי נמצא בתוכנו, בדמות היריב הפוליטי, אפילו שגם בניו לוחמים בהמוניהם למען ביטחון העם. קבוצה מסוימת בתוכנו, שהובילה את המחאה בשנה הארורה שקדמה לטבח, שבה ומפזרת מסרים איומים נגד אחיהם (גם אם יריבים פוליטיים), במיוחד נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. אדם מן היישוב, שקיבל חינוך דתי בעברו, מכנה את רה"מ "שטן", משווה אותו לסדאם חוסיין ומקנח ב"נמחה את זכר נתניהו". עפר לפיו. איזה חילול השם להחיל את הציווי המקראי הנצחי שהתאים לנאצים ולמחבלי חמאס, על מי שמוביל את המערכה הצבאית והמדינית נגד אויבינו ומבקשי נפשנו. מדוע לא נזעקו גדולי המדינה וכלי התקשורת לבער את הרע מקרבנו? והיכן היועמ"שית, הרי על פחות מזה עצרו אנשים בעוון הסתה והמרדה?

השבת נקרא על פרשת המרגלים ששלח משה לתור את הארץ ולאסוף מודיעין בדרכם לכבוש אותה ולהתנחל בה. הם שבים ממשימתם ומתחילים בשבח הארץ, אך במקום לספק נתונים יבשים, הם הופכים ליועצים, ומסתייגים ממה שראו: "אֶפֶס (אבל!), כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", ומה אתם יודעים, הארץ הזאת מלאה ומוקפת בעמים חזקים ורבים, "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ". העם הושפע מההסתה הפרועה ומאשים את ההנהגה על המזימה להוציאם ממצרים ולהרוג אותם במלחמה על "הָאָרֶץ הַזֹּאת" (היא הפכה לאובייקט מאוס). מה הם צריכים את המלחמות והלחץ הבינלאומי, ועמי האזור המבקשים לסלקנו מאדמתנו, והמאמץ האדיר לקיים בתוך הכאוס הזה חברה חזקה עם תורה ומדע וכלכלה וחינוך ותשתיות ותרבות? עדיף להישאר בגרמניה, צרפת או ארה"ב ולחיות בחסדי אחרים.

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה!". נמנה מנהיג אחר ונשוב למצרים מכורתנו. בזמן קצר שכחו את בית העבדים, מחנות הריכוז והעבודה, השלכת התינוקות ליאור, ההתאכזרות והזוועות שהיו מנת חלקם שנים רבות. ברגע ההוא, הפחד הִכתיב את ראייתם. הלילה שבו בכו בני ישראל סומן מאז כשורש כל צרותינו, עד שחכמינו נקבו בתאריכו: תשעה באב! מאז, לאורך ההיסטוריה, היה חטא המרגלים תלוי כחרב מתהפכת על ראש העם, מאיסת ארץ חמדה, כוס תרעלה לחורבן הבית הראשון והשני ולגלותנו הארוכה.

המבחן הגדול היה תיקון החטא, שיבה מהגלות למרות הסכנות, והאחזות באדמת הארץ תוך הפרחתה ויישובה. המבחן לא הסתיים. חמאס וחיזבאללה, הרש"פ ואירן ואויבים נוספים מבקשים לסלקנו מארצנו. המלחמה אינה נגמרת בביעור הרע והשמדת המחבלים, היא דורשת מאתנו להתחזק באחיזתנו בכל חלקי הארץ ולהעמיק בה את שורשינו. מול קריאות הייאוש נחזור גם כיום על קריאתם האלמותית של יהושע וכלב: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".