רוּח עזה

קראתי בספר החיים כמשל: "בדרכנו היה עלינו לחצות קרן רחוב אחת, ובני לווייתי הזהירוני כי בקצה הרחוב מסתתר צַלף ערבי. הנחנו לזקן לעבור תחילה בטרם ישגיח בנו הצלף. הזקן דילג שני דילוגים זריזים ועבר בשלום. הא עמד על המדרכה ממול, מִתנשם ומחייך, ורמז לנו להצטרף אליו. חברִי האלמוני ואני החלטנו לעשות את הדרך יחדיו. גחַנו קדימה וקפצנו. הדבר הבא הזכור לי הוא עיסה אפרפרה לבנבנה, שעֵינה כעין דייסת גריסים, על נעליי השחורות. אחרי כן ראיתי את הנער, כשהוא מוטל על הכביש, ראשו מרוסק, ומוחו שפוך." (פנחס שדה, "החיים כמשל", מהדורת שוקן עמ' 166).

קראתי את הקטע שוב ושוב. קראתי איך נשלח פנחס כחייל צעיר על-ידי מפקד העֶמדה שלו במנזר נוטרדם להביא צורכי מזון מעֶמדה אחרת. תהיתי, איפה היה בדיוק המיקום של נפילת החייל הצעיר, מול עיניו של פנחס שדה. התקשרתי אז לעַזה צבי. ידעתי, שהיא יודעת פרטים מדויקים על ההתרחשויות של "החיים כמשל", עקב קרבתה לפנחס שדה. תיאמנו פגישה בינינו, והיא הבטיחה להראות לי את מקומה של עליית הגג של שדה בשכונת "אחוה" ואת המיקום המדויק של נפילת החייל. נפגשנו ליד קולנוע "אדיסון" ברחוב ישעיהו. בית הקולנוע עדיין עמד במקומו, ואם אינני טועה המודעה בחוץ בישרה על הסרט "גריז".

את הסיור מטעם יד בן צבי קיימתי ביום שישי 11 בנובמבר 1994, וזכור לי שהמפגש עם עזה היה כמה חודשים קודם לכן כשהייתי בתהליך הכנת מסלול הסיור, והתאמת הטקסטים לתחנות הסיור בעקבות שׂדה ויצירתו.

יצאנו לרחוב ראשית חכמה בשכונת אחווה, לבית מספר 6. עלינו בגרם המדרגות עד הקומה העליונה והגענו לקומת הגג, שהייתה בנויה כמו לולאות של חדרים קטנים בתוכה. היא הִצבּיעה על החדרון שבו היה גר פנחס שדה, בתקופת הנביטה של הספר "החיים כמשל". המקום נראה מוזנח, והחדר שהִצבּיעה עליו לא היה מושׂכּר. כשירדנו בגרם המדרגות, יצאה אחת השכנות החשדניות ושאלה, מה מעשינו כאן. הסברתי שחיפשנו בית של דייר שגר כאן בעבר. היא הביטה בנו בפנים זעופות, כאילו פלשנו למקום לא לנו.

באזנינו הדהדו השורות על כניסתו של פנחס שדה לשכונת אחווה לגור בעליית הגג:

"לעת הצהריים הלכנו, יהושע ואני, אל המקום שעתיד היה להיות לאורך שנים ביתי. הבית ניצב בסמטא אחת שבשכונת אחווה, שכונה של אנשים עניים. טיפסנו בגרם המעלות הלולייני, שהשתרג על הקיר כמו שיח של ברזל, ועלינו על הגג. עתה דימיתי להימצא במדור ממדורי השמים. מעליי היו רק השמים הרחבים, שעבי-ענן לבנים נהרו גדודים גדודים על פניהם, ומסביב למלוא-העין, יער של גגות אדומי רעף. ועל הכול נסוכה הייתה שלווה גדולה, שלוות חורף. שעה ארוכה עמדתי כך, שואף אל ריאותיי, עם האוויר הזך, את קסם טהרתו של העולם" (החיים כמשל, מהדורת שוקן, עמ' 118).
יצאנו משם, עזה ואני, לכיוון רחוב מלכי ישראל. חצינו את כיכר השבת ונכנסנו לרחוב מאה שערים. בדרך זכרנו את האיזכורים של מאה שערים ב"החיים כמשל" וגם בספר "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזב ת של אלוהים".

"שׂמתָ לב", שאלה אותי, "שגם אמא של פנחס שדה נקראת חַיה וגם אִמי שְמה היה חַיה?", לא הבחנתי בכך, עניתי לה. נדמה היה לי, שניסתה לרמוז לי על קירבתה לשׂדה, ועל חברותם בצעירותם כשגרו יחד ברחוב מַאנֶה 6 בירושלים. זכור לי מהעליות על קברו, שהיא אהבה מאוד את "שירת ירושלים החדשה", פואמה של פ' שׂדה הכלולה בספר "החיים כמשל".

עזה סיפרה, שהיא מתגוררת בגבול מאה שערים ברחוב יואל 11, מול חסידות קארלין. היא סיפרה שזו חסידות פתוחה ולא מסתגרת, והם מקבלים גם חילונים ל"טיש" שנערך במוצאי שבת על-ידי האדמו"ר של קארלין. עד כמה שאני זוכר, אף אמרה שחלק מהמסיירים החילוניים שמגיעים בקבוצות ל"טיש" מעבירים יחד עם חסידיו של "הצדיק" פתק (צטאלע) לאדמו"ר ומבקשים ברכתו. לא זכור לי, אם אמרה שהשתתפה ב"טיש" של האדמו"ר מקארלין.("טיש" משמעו שולחן, הכּוונה למִנהג חסידִי שבו האדמו"ר במוצ"ש או בחג מזמין לשולחן חסידים ואורחים, אומר דְבַר תורה ובוֹצֵע חלה לַקרואים וגם מחַלק מן היין שבּרך עליו, כדי לאפשר לחסידיו להתקשר אל רוחו ולטעום טעימותיו).

בקצה רחוב מאה שערים פנינו ימינה לרחוב שבטי ישראל. הלכתי בעקבות עזה למפגש של הרחוב עם רחוב אלישע. "כאן נפל החייל", אמרה לי עזה. היא סיפרה, שפנחס הוביל אותה לשם והראה לה את הנקודה. לדבריו, היו כתמים של דם וגם שביבים ממוחו של החייל על האדמה. לא ראינו, כמובן, שום סימנים מאותו אירוע מצמרר, שתועד ב"החיים כמשל".

לאחר שקיימתי את הסיור מטעם יד בן צבי (בסידרת סיורים בעקבות סופרים שריכז אז גדי וכסלר), נשאר אצלי ספק באשר לפרט, שהזכרתי בסיור על התאבדותה של שׂרי פיירשטיין ז"ל. שָׂרי הייתה אחת מאהובותיו של שׂדה, והשיר שכתב שׂדה על מותה "לורליי" (ספר האגסים הצהובים, עמ' 50), משאיר ספק באשר למקום מותה. כתוב בשיר:

אַךְ לוֹרֵלַי אֵינָה יְרֵאָה עוֹד.
לוֹרֵלַי כְּבָר מֵתָה. הִיא פָּרְחָה
מֵרֹאשׁ מִגְדָּל בִּירוּשָׁלַיִם
בְּ-15.6.79.
ובסיומו של השיר מופיעים פרטים על מסע ההתאבדות שלה:
אַחֲרֵי כֵן בַּפוֹלְקְסְוַגֵן
אֶל כְּנֵסִיַּת יוֹסֵף הַקָּדוֹשׁ
פָּנְתָה, עָלְתָה עַל הַמִּגְדָּל
וּכְמוֹ צִפּוֹר בְּהִתְפַּשְׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת
פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם, פָּרְחָה
אֶל יַם הַתְּכֵלֶת הַנִּגְרָשׁ..."

בהכנת הסיור חיפשתי כנסייה של יוסף הקדוש (סנט ג'וזף), שיש בה מגדל ולא מצאתי. ביקרתי בכנסייה הפרנציסקנית ברובע הנוצרי, והתברר לי שיש בַּמנזר שָם נזירות ממסדר סנט ג'וזף. הייתי משוכנע שפתרתי את החידה, שגיליתי את המגדל ממנו התאבדה שָׂרי. מסרתי למשתתפים בסיור שלי דברים ברוח זו על מותה של שׂרי פיירשטיין ז"ל.

בשיחה עם עזה צבי לאחר הסיור, הבנתי ממנה, שהיא ביקרה עם פנחס במגדל הכנסייה שממנו התאבדה שׂרי, ולא זכור לה שזו הייתה הכנסייה הפרנציסקנית (הכנסייה עם המגדל בצורות קונוס שחור). היא זכרה שהייתה זו כנסייה בצבע לבן, ששכנה סמוך לכנסיית הקבר. ביקשתי ממנה להתלוות אליי לסיור ברובע הנוצרי.

קבענו פגישה בכניסה לבנק לאומי ברחוב יפו, סמוך לדואר המרכזי. הגעתי עם תיק צד חוּם וחיכיתי לה על הספסל בחוץ. אוטובוסים חלפו על פניי והיא לא הגיעה. עדיין לא הייתה הרכבת הקלה אז. כשהגיעה עזה, חלף מישהו על פנינו ושאל אותי על קווי אגד, וגם נזף בי, על שאגד אינה עומדת בלוח הזמנים של הקווים... צחקתי ואמרתי לו שאינני נהג אגד. "אבל יש לך תיק של נהג", אמר.

אֶת עזה זה הצחיק. "אני דווקא נהנה שחושבים שאני נהג", אמרתי לעזה בחיוך. התשובה שלי הִגבּירה את הצחוק שלה. "לא אכפת לך?" היא צחקה. "ממש לא", אמרתי.

יצאנו לכיכר צה"ל ומשם פנינו דרך "השער החדש" (מול נוטרדם וסנט לואי) לכיוון הרחוב המוביל לכנסייה הפרנציסקנית הקרובה לשער זה. טיילנו באולם הכנסייה וגם עלינו במדרגות לכיוון המגדל. עזה אמרה, שלא זה המקום. היא הייתה עם פנחס, והיא זוכרת את מראה המקום, וזה אינו מזכיר לה את הכנסייה שמראש המגדל שלה, קפצה שׂרי פיירשטיין אל מותה.

יצאנו לכיוון שוק המוריסטן ברובע הנוצרי, לחפש בכנסיות הסמוכות לכנסיית הקבר. הגענו לכנסיית "הגואל", ועזה אמרה מיד: "זה המקום". נכנסנו לכנסייה ועלינו למגדל. עזה אישרה שזה המגדל. אם אינני טועה, כשהגענו ראינו, שגידרו את מעקה המרפסת כדי למנוע קפיצה משם בעתיד.

יצאנו מכנסיית הגואל לכנסיית הקבר. נכנסנו למיתחמים של הזרמים השונים בנצרות, ויצאנו משם לגג כנסיית הקבר למיתחם של הכנסייה האתיופית ושל הכנסייה הקוֹפּטית.

לאחר שסיימנו את הסיור ברובע הנוצרי, יצאנו מרחוב הנוצרים (רחוב הפטריארך) לכיוון שוּק רחוב דויד בעיר העתיקה, ומשם הגענו לשער יפו.

הצעתי לעזה לבוא לשוק מחנה יהודה ואסביר לה על השווקים השונים הכלולים בתוך המיתחם הנקרא "שוק מחנה יהודה". נסענו משם באוטובוס לכיוון רחוב יפו, אל השוק. נכנסנו דרך שוק עץ חיים, משם לשוק הגרוזיני, שוק מחנה יהודה, השוק העירקי ושוק האלטע זאכן (שוק הגרוטאות). בתוך השווקים לא פסקתי לצלם את הבאסטות השונות. באחת הבאסטות היו עגבניות יפות, ועזה החליטה פשוט לקנות עגבניות לביתה. אמרתי לה, שאני מצלם. "חייכי למצלמה", ביקשתי. היא צחקה ונקלטה שופעת צחוק ושמחה בצילום שצילמתי.

אני זוכר שבמהלך הסיור בשוק שׂוחחתי עם עזה על המאמר שלה "מכתבים לאבי" שפרסמה בכתב העת "במה" (גליון 137, 1994). כתב העת הגיע אלינו למשרד החינוך, לספרייה של האגף לתוכניות לימודים, והמאמר צד את עיניי בשל שמה של עזה צבי, שזכרתי מפרשת ה"גילוי" של זלדה ( חובבי הספרות זוכרים חסד לעזה, שחשפה את שירתה של זלדה לציבור הרחב, ונהוג לומר שעזה "גילתה" אותה). מכיוון שהכרתי אישית את עזה מן העליות לקברו של פנחס שדה, צד המאמר שלה את עיניי, כשגיליתי את גליון "במה" במדפי כתבי העת של האגף לתוכניות לימודים ברחוב פארן 7 ירושלים.

שאלתי את עזה לשמו של אביה טרם עיצב זהותו כשחקן, והיא אישרה, ששמו היה רפאל צבי רבינוביץ, וכאן בארץ היה לרפאל צבי. ומכאן גם שמה עזה צבי. אמרתי לה שאהבתי במאמר שלה את ההברקה מפיה של השחקנית שושנה אביבית, ששיחקה בהצגה "הדיבוק". עזה סיפרה במאמר חוויה אישית בביקור בביתה של השחקנית בעת שהתגוררה כבר בפריז. כשרצתה השחקנית לומר לעזה למסור לה בארוחה את גבינת העיזים, היא אמרה לה: "גבינה של זה שיורד בשיר השירים מהרי גלעד" (ובכך רמזה לפסוק "כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד"). עזה אמרה לי שגם היא צחקה מן השׂפה התנ"כית של שושנה אביבית, והגישה לה את גבינת העיזים.

מתוך סקרנות שאלתי על האידיאליזם של הוריה וההתמסרות לתיאטרון העברי בשנים של עוני קשה בארץ. הלב נחמץ לקרוא, שאביה נאלץ לפעמים לעבוד לפרנסתו בבניין, למרות שלא היה חזק פיזית, ובלבד לקיים משפחתו ולהישאר בארץ. עזה אמרה לי שבאמת באותן שנים של ראשית, לא כולם שָׂרדו ונשארו. חלק מהשׂחקנים התקשו לשׂרוד כאן וחזרו לרוסיה. היו שעזבו מתוך צער והתקשו להיפרד, אך לדבריה, היו שירדו לרוסיה ותקפו את המפעל הציוני .

אמרתי לעזה שמפליא לראות איך צעירים מבתים דתיים ומסורתיים הקימו כאן את התיאטרון העברי. הזכרתי את הסבתא של אביה, בתיה רבינוביץ, שדבריה לנכדה רפאל צבי מובאים במאמר של עזה ("נכדי צבי המשׂכּיל, וגודל תשואות חֵן חֵן לְךָ..."), וכן הגילוי במאמרה שחנה רובינא גדלה במשפחה חב"דניקית ואביה היה חסיד לובאביץ'. עזה ענתה לי, שדווקא הצעירים הללו שבאו טעונים במקורות היהודיים, היו אנשים ערכּיים וראו שליחות בהבאת תכנים יהודיים לתיאטרון העברי. לא פּלא, אמרה לי עזה, שהצגת הדגל של "הבימה" (גם בפרק הרוסי שלה וגם בפרק הישראלי שלה) הייתה "הדיבוק" של אנ-סקי.

במהלך השיחה בינינו אני זוכר, שהִבּעתי התפעלות מההתמסרות שלה במשך שנים להזכיר את פעלו של אביה רפאל צבי והנחישות לאורך שנים להנציח זכרו כאחד המייסדים של "הבימה". עזה אמרה שהיא שבויה בקסם של אביה, כיוון שהיה אדם תמים דרך ואידיאליסט. "הייתה לו נפש של ילד תמים כל חייו", אמרה עזה "והוא לא וִיתר על תמימותו ועל טוב לבו אף פעם".

התרשמתי ממפעל חייה למען זכרו של אביה, וחשתי אכזבה כשחיפשתי בויקיפדיה את הערך "רפאל צבי". התברר לי, שיש ערך "עזה צבי", אך אין ערך "רפאל צבי". אני מקווה שאת המגרעת הזאת יתקן הזמן, וגם מערכת ויקיפדיה...

ועוד אני זוכר שאמרה לי, שהיו שחקנים (של "הבימה" ושל "האוהל"), ששיחקו ודיברו עברית על הבמה, אך המשיכו לדבר רוסית בביתם. "אבי היה נאמן לעברית עד יום מותו. הוא דיבר גם בבית עברית" אמרה בהערצה גלויה לאביה.

אני כותב את הדברים עתה מתוך הזיכרון, ואני נזכר בתמונת דוכן העגבניות, שצילמתי אותה בשוק, כשהיא שופעת צחוק. כשנודע לי דבר מותה. ההתוודעות למותה לא הייתה קלה לכולנו, וכך זה היה:

חדשיים לפני יום השנה לפנחס שדה ז"ל הגיעה הבשורה על מותה. אני נערך תמיד לשלוח תזכורות לכולם, כדי לסייע למיכל שין (חברתו לחיים של פ' שדה ומְשַמרת מורשתו השירית) במלאכת הזמנת האנשים למפגש השנתי. הפעם המַכּה ניחתה על כולנו ממש בשעת ההכנות למפגש השנתי. המשורר משה גנן התקשר אליי ומסר לי את ההודעה הפתאומית על מותה של עזה ז"ל. נאלצנו השנה (שנת תשע"ב) לקיים את אירוע יום השנה (היארצייט) של פ' שָׂדה ללא נוכחותה של עזה, שהייתה עימנו בכל העליות לקברו. היעדרותה הייתה נוכחת מאוד.

אסיים במִכתב שִירִי שכתבתי לעַזה לאחר מותהּ:


רוח עזה: הנקודה הפנימית / בלפור חקק
(13 שורות)

כְּשֶׁהָלַכְתְּ, עַזָּה, יָצָאנוּ כָּל אוֹהֲבַיִךְ
חָצִינוּ אֶת קַו הַמָּוֶת, אֶת הַגָּדֵר
יָצָאנוּ אֶל מִגְרַשׁ הַהֶסְתֵּר
לְחַפֵּשׂ בַּסְּדָקִים שֶׁנּוֹתְרוּ בְּכָל מְחִלָּה
אֶת הָאוֹר שֶׁלָּךְ שֶׁנּוֹתַר בַּדְּרָכִים
כְּדֵי לְהַדְלִיק אֶת הַשֶּמֶן בַּפְּתִילָה.
כָּתַבְנוּ שְׁמֵךְ בִּנְקֻדַּת הָאוֹר הַפְּנִימִית
שָׁם הַמַּעְגָּל מִתְרַחֵב
לְקַבֵּל אֶת הַהֶאָרָה אֶל כֻּלָּנוּ
אֶל עֹמֶק הַלֵּב
לְהָאִיר בְּעַנְוָתֵךְ וּבַשֶּׁקֶט שֶׁלָּךְ
אוֹתָנוּ גַּם מִמֶּרְחַקַּיִךְ הַנִּסְתָּרִים
רוּחַ עַזָּה בָּנוּ, רוּחַ שִׁירִים.