רכבת ההרים של הפוליטיקה הישראלית

כדי להבין מה קרה כדאי אולי לשחזר את אירועי השבועות האחרונים. ובכן, חימום המנועים של רכבת ההרים התחיל לפני כארבעה שבועות. המערכת הפוליטית בכלל וישראל ביתנו בפרט שידרו אותות עצבנות תכופים. אביגדור ליברמן הצהיר בפעם המי-יודע-כמה שלא יוותר בנושא חוק טל. מפלגתו שלחה למשרד הרווחה בקשות סיוע מופלגות לקשישים ונזקקים עולים. אצל נתניהו נוצרה תחושה שאיווט מחפש עילות לפירוק הממשלה. את ההסבר לכך תלו במצבו המשפטי. ליברמן, כך סברו אצל נתניהו, חושב שלא יספיק לסיים את ענייניו עם התיק הנצחי נגדו לפני הבחירות, ולכן שינה את טעמו והוא מעוניין כעת בפיזור הכנסת על-מנת לגמור את הסאגה המשפטית אחרי הבחירות.

קצת לאחר מכן, במוצאי שבת לפני שלושה שבועות - ואלו כבר היו מהלכים גלויים - ליברמן הודיע שהוא "לא מחויב לקואליציה" ושבכוונתו להעלות את החוק לגיוס שוויוני ב-9 במאי. בג"ץ אומנם קבע שרק בסוף יוני יפקע חוק טל, אך ליברמן החליט להקדים בחודשיים את שעת המבחן לקואליציה, כלומר לנתניהו. גם את המהלכים האלה ניתחו אצל ביבי ככוונה של ליברמן לפרק את הממשלה. שני השועלים הוותיקים נקלעו למשחק הילדותי מי יגזור את הקופון על חוק טל, ומי יכתיב למי מתי תיפול הממשלה. שניהם רצו "לצאת גברים", ולא להצטייר כמי שנגררים האחד אחר רעהו.

לכן כבר למחרת בבוקר, כלומר ביום א' לפני קצת פחות משלושה שבועות, זימן נתניהו למשרדו את אנשי 'המחנה המשותף' השובתים מול משרדו למען גיוס שוויוני. לעיני המצלמות הבטיח ראש הממשלה לבעז נול ושותפיו שהממשלה הנוכחית תחוקק חוק חלופי, ו"אם צריך נלך על זה לבחירות". בזמן ישיבת הממשלה של אותו יום שלח נתניהו את יועציו לפתוח במגעים עם סיעות הכנסת על מועד מוסכם לבחירות חדשות.

שעות אחדות לאחר מכן, כמו בעלילה שנרקחה בהוליווד, נאסף בנציון נתניהו אל אבותיו. הפטירה ללא ספק הכתה בנתניהו. הדבר ניכר במראה פניו וגם בדברים שאמר לאובמה: "אף פעם אינך מוכן באמת לפרידה מההורים". ובכל זאת, שם בשבעה נרקמו החיבורים הראשונים של ממשלת הענק. כולם נדחקו לנחם את נתניהו, שבעצמו היה נינוח וסבלני לאלפי המבקרים (לאחד מעוזריו אמר כי ההיענות למבול המנחמים הייתה מפרכת יותר מעבודתו השוטפת), ובכללם יו"ר קדימה שאול מופז שהגיע לביקור קצר ביום חמישי אחר-הצהריים.

אם מופז דיבר עם מישהו בבית האבלים לא היה זה עם נתניהו, מכיוון שהמפגש ביניהם היה גלוי לכול. אבל בבית הסתובבו איש הסוד נתן אשל ועוזרים אחרים. מאז הודח אשל היו שמועות שהוא שוב נראה בלשכה. לא עלה בידי לאמת אותן. כך או כך, חרף הוראת נתניהו ליו"ר הקואליציה אלקין לקדם את החוק לפיזור הכנסת, עמדה גם אצל בכירי הפוליטיקאים התחושה שאין עילה אמיתית לבחירות. סקרים הראו שהציבור לא רוצה בחירות. השר בני בגין אמר לכתבנו בכנסת זאב קם: "הבחירות הן טעות". אפילו ליברמן, שרק רצה למשוך קצת את החבל, די התחרט.

ביום חמישי לפני כשבועיים היה זה תורו של ליברמן לזמן למפגש מתוקשר את שובתי 'המחנה המשותף'. שאלתי אותו למה בעצם הולכים לבחירות אם גם הוא וגם נתניהו אמרו כל כך הרבה פעמים שאין מניעה להשלים את הקדנציה. תשובת שר החוץ הייתה מבולבלת משהו. הוא טען שלא רצה בחירות אבל שהקואליציה מצד שני לא עומדת בהתחייבויותיה ויש גבול לסבלנות. את התגובה האותנטית יותר נתן דווקא עמיתו לסיעה, ח"כ דודו רותם, שאמר מפורשות "נכון, אין סיבה ללכת לבחירות. נתניהו מפזר את הממשלה בלי הצדקה".

האיתותים הללו נקלטו אצל נתניהו. במהדורת יום שישי לפני כשבועיים דיווחתי בעיתון "מקור ראשון" כי נודע שאף שנתניהו גיבה את המהלכים להקדמת הבחירות, עדיין לא מדובר בהחלטה סופית. "אף שהסיכויים לכך קלושים מאוד", נכתב, "נתניהו בוחן אפשרויות פוליטיות בלתי צפויות שיחזירו את השד לבקבוק וימנעו הליכה לבחירות מוקדמות. ההערכה היא כי מדובר בצירוף קדימה לממשלה". את התרחיש הזה לא בדיתי מלבי.

הדיון המעשי הראשון בביטול הבחירות ובצירוף קדימה נערך בבית האב כמה שעות לפני שבת. נתניהו דיבר אמת כשאמר במסיבת העיתונאים: "המגעים החלו ארבעה-חמישה ימים לפני ועידת הליכוד ובלי שום קשר לוועידה". נתניהו נתן אור ירוק לרעיון שבשלב ראשון נראה מופרך גם לאנשי סודו הקרובים ביותר. הרכבת המשיכה לדהור אפוא בפיתולי מעלה הבחירות.

ביום ראשון בבוקר צפוי היה נתניהו לקום מהשבעה ומיד אחר כך לקיים את ישיבת הממשלה השבועית. לשכתו הודיעה כי הישיבה תתקיים ב-11 לפני הצהריים במקום בעשר כרגיל. אלא שזמן קצר לאחר מכן שונה לוח הזמנים וישיבת הממשלה נדחתה ביממה ליום שני. מכיוון שנתניהו הוא משנה לו"זים כרוני איש לא התרגש. זה ביבי. בדיעבד התברר כי ביום א' המשיך נתן אשל במגעים עם ליאור חורב, איש סודו של מופז. המהלך התקדם אך טרם הבשיל. נתניהו עדיין היה מכוון לבחירות כלליות ולהכנות לוועידת הליכוד שנערכה באותו ערב.

באופן אבסורדי משהו, התככים הפנימיים בליכוד עלו לו הרבה יותר זמן ואנרגיה מאשר סגירת הדיל עם מופז. הוא עצמו תרם לבלגן בליכוד מכיוון שרק ברגע האחרון החליט על זימון הוועידה, צעד שהכניס את כל המערכת לסחרור. עם זאת, יועציו האשימו את ח"כ דני דנון ואת השר מיכאל איתן באחריות לברדק. לפני שבועות הבטיח דנון לנתניהו שלא יתמודד נגדו על נשיאות הליכוד. שעות ספורות לפני כינוס הוועידה חזר בו והודיע שבכוונתו להציג מועמדות. דנון עשה זאת בשל איומי תומכיו בוועידה להסיר ממנו את התמיכה אם לא יתמודד נגד ביבי.

פניית הפרסה של דנון הרתיחה את נתניהו והבהירה לו שבגני התערוכה מחכה לו מהומה. כאילו לא די בכך, מנכ"ל הליכוד גדי אריאלי הזמין ל-3,500 חברי הוועידה אולם בן 400 מקומות (אריאלי טען שהשב"כ הגביל אותו לאולם הזה בלבד, אבל נתניהו לא קיבל את ההסבר ושטף אותו כהוגן לאחר מכן). כנראה, הכוונה הייתה לערוך הצבעה גלויה ופיקטיבית בשאלות שעמדו על סדר היום, בנוסח 'מי שבעד מינוי נתניהו ליו"ר הנשיאות שירים את ידו'. אף אחד לא היה באמת סופר אצבעות, וכך נתניהו היה מקבל את שלו בלי בחירות אמיתיות.

כדי למנוע תרחיש כזה החתים מיקי איתן בשערי האולם את החברים על דרישה להצבעה חשאית. לעזרתו התגייסו האידיאולוגים חובשי הכיפה. בניגוד לתיאורי רוב הפרשנים, הדתיים לא הובילו את הדרישה להצבעה חשאית אלא רק הצטרפו אליה. הייתי, ראיתי. מה שבטוח, הוועידה התנהגה כוועידת בחירות. השרים, הח"כים והמתמודדים לרשימה נדחקו בין חברי המרכז כדי לראות ולהיראות. נשיקות וחיבוקים גדשו את האולם. עונת החיזורים בעיצומה.

מכל הסיבות האלה, כשנתניהו עלה לנאום בשמונה ועשרים העצבים כבר היו מרוטים לגמרי. מאות נטשו בזעם כיוון שלא יכלו להיכנס. אל הגדר המפרידה בין השרים לחברי המרכז נלחצו המונים שלא היה להם מקום. היושבים צעקו על העומדים שהסתירו להם. העומדים צעקו על היושבים שצועקים. המרחק מחילופי מהלומות לא היה רב. על היורה הרותחת הזו השקיף נתניהו מבימת הנואמים, וביכולת ריכוז מרשימה השים עצמו כמדבר לאוויר, כלומר למצלמות.

הנאום שלו היה נאום בחירות. עשינו, הצלחנו, שינינו, רק אנחנו יכולים וכו'. משפט אחד נעלם מדבריו: "הבחירות ייערכו בי"ז באלול, ארבעה בספטמבר". הוא אומנם דיבר על רצונו במערכת בחירות קצרה, "בת ארבעה חודשים", אבל התאריך נעדר. זה היה מוזר.

לאורך יום שני המשיכה רכבת ההרים לטוס אל הבחירות. בבוקר כינס נתניהו את ישיבת הממשלה הדחויה מאתמול. הסתרת המהלך של חבירת קדימה הייתה כה עמוקה עד שאפילו בני בגין, איש סודו של נתניהו, הודיע חגיגית כי בכוונתו להתמודד לכנסת הבאה. לו, כמו לשאר שרי הליכוד, לא היה מושג. נתניהו מצדו עדיין דיבר בזהירות.

בפתח הישיבה הסביר שישנה "התרופפות מסוימת ביציבות הקואליציונית. לכן נראה לי שהדבר הנכון לעשות הוא ללכת למערכת בחירות קצרה. אנחנו מציעים כאן את הארבעה בספטמבר". זו הייתה אמירה הרבה יותר מינימליסטית מזו של מופז, שסיבך את עצמו בהקלטות בנות פחות מיממה שבהן הוא מחרף ומגדף את ראש הממשלה, כשהוא יודע שהוא עשוי לחבור אליו. ללמדך משהו על היכולות של שניהם לנהל מערכה מורכבת ורבת שכבות מול מציאות עתידית.

מכאן ואילך הואצו המגעים בין חורב, אשל, מופז ונתניהו, כאשר בעמדת הציר יו"ר הקואליציה זאב אלקין ושר הביטחון ברק מחפה מקרוב. ביום שני בצהריים עדכן נתניהו את אלי ישי ואת אביגדור ליברמן בהתפתחויות וביקש מהם לשמור את הדבר בסוד. בכנסת המשיך להתקדם החוק להקדמת הבחירות, עד לדרמה בשתיים לפנות בוקר. רכבת ההרים שטיפסה במעלה התלול צללה מטה בחזרה בתאוצת אימים. הנוסעים, כל הנוסעים, הוכו בתדהמה.

בבוקר שלמחרת כינסו נתניהו וחברו החדש מסיבת עיתונאים חגיגית. שניהם, איש איש מסיבותיו, קרנו מאושר. ראש הממשלה יצא בסדר מהמפגש עם העיתונאים ושאלותיהם. לכולם היה ברור שבסך הכול ניצל הזדמנות. הציעו לו 28 אצבעות בשליש מחיר, קדילק במחיר סוסיתא, למה שלא ייקח. מופז יצא מרוט וחבוט. העיתונאים, בכללם כותב שורות אלה, שבדרך כלל מכבדים כל דובר העומד מולם, התגלגלו מצחוק כשמופז אמר "איני רואה בעיית אמינות" או "תקרית השקרן מאחורינו". בצדק שאלה אחר כך יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' "איזה ערך יש למילה שלו?"

אבל הייתה נקודת אמת אחת בדבריו של מופז. "האחריות והמחיר הם עליי ועליי אישית", אמר בפתח דבריו. כלומר, ברור לי שאני מתבזה ומאבד את שאריות יוקרתי הציבורית בחבירה לנתניהו, אבל לא הייתה לי ברירה. בעקבות צניחה כזו בסקרים, נקלעתי לדרך ללא מוצא. כיסא המפלט היחיד היה שינוי שיטת הממשל וחקיקת חוק טל, אגב זניחת כל הבטחותיי.

וכאן מגיעה השאלה העיקרית, האם התרגיל הפוליטי המבריק יסתיים ככזה, או שביבי, מופז, ליברמן והחרדים אכן ינצלו את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכם.

נתניהו, כך עולה משיחות עם אנשיו, מתכוון להשתמש בכוח האדיר שניתן לו "לטובת המדינה והעם ולטובת אמונותיו שלו". המשפט הזה כבר הפך נלעג, אבל פעמים רבות נתניהו אכן זיהה ראשון את הבעיות. הוא רוצה לשבור את הקרטלים והשווקים המרוכזים, לשנות את שיטת הבחירות, לפתור את בעיית האפליה בגיוס, לשים סוף לשלטון הפקידים ועוד. בין אם מדובר בהסכמי אוסלו האומללים, בנסיגת חלק מהאליטות מערכי הציונות, בפלונטרים כלכליים שדורשים תיקון, בקו האקטיביסטי של ביהמ"ש העליון וגם בבעיות יום-יום דחופות כמו פשיעה ואלימות משתוללים - נתניהו יודע לשים את האצבע על שורש הבעיות. עד היום, לא תמיד הצליח לפתור אותן. כעת יש לו הזדמנות.

החל מיום רביעי שעבר נתניהו הוא ראש הממשלה החזק ביותר בתולדות המדינה. יותר מבגין שאחרי המהפך, אולי אפילו יותר מבן-גוריון שמעולם לא נהנה מתמיכת 94 ח"כים. לראשונה בתולדות המדינה אין אף מפלגה אחת שיכולה להפיל לבדה את הממשלה. אפילו שמיר ופרס בממשלת האחדות הראשונה לא נהנו מכוח כזה. אומנם עמדו לרשותם 97 אצבעות אך הם היו תלויים זה בזה. ביבי לא תלוי אפילו בליכוד.

צריך לקוות שאת הרוב הפוליטי העומד לרשותו, שכמותו ראינו עד היום רק בפרלמנטים אצל השכנים, נתניהו ימנף לטובת עם ישראל. משיחות עם אנשיו נראה שזו אכן הכוונה. הדיבורים על שינוי שיטת הבחירות רציניים ואפשר להעריך שיקרמו עור וגידים בקרוב. בנושא חוק טל הוא חייב לטפל בשל קביעת בג"ץ. דחוף לא פחות הוא תקציב 2013 שעומד להיות כואב מאוד. אם נתניהו ומופז יעמדו באתגרים הללו, הם יצלחו - כנראה יחדיו - את בחירות 2013. אם ייכשלו, הם ייזכרו בפרנסואה הולנד שהיה סוציאליסט חסר ניסיון כמו שלי יחימוביץ' ובכל זאת הדיח את סרקוזי.

רגע לפני שהוא מפשיל שרוולים לשנה וחצי אחרונות, לא מיותר להזכיר מעגל יריבות אישי שנתניהו ודאי סגר השבוע, מול אדם שלמרבה הצער תלוי בין חיים ומוות. הכוונה לאריק שרון. נתניהו, זו ההערכה הרווחת גם בסביבתו, חיסל את קדימה. אפשר כבר עכשיו לשמוע את הקריאות "שאול ומאיר (שטרית), שובו הביתה". המפלגה שהקימו אריק שרון ואייל ארד כדי "לפרק את ביבי, לשים לו רגל על הצוואר וללחוץ, ללחוץ" (דבריו של אייל ארד בסרט 'כל אנשי הקמפיין' מ-2006) גוועה בזרועותיו של שנוא נפשם. מי שנולד בחטא האופורטוניזם מת בשל אותה סיבה ממש. לפעמים אפילו בפוליטיקה יש צדק.