פוליטיקה של כוכבים

למען האמת, ההבדל בין הפוליטיקה החדשה והישנה אינו חד כל כך כפי שמקובל לחשוב. גם בפוליטיקה ההיא היו הצנחות של סלבס, אבל אז הם לא היו עיתונאים אלא אנשי צבא. משה דיין, יצחק רבין, אריאל שרון ועזר ויצמן הוצנחו לפוליטיקה זמן קצר לאחר תום שירותם הצבאי, וגם אז הייתה זו הפופולריות הציבורית שלהם שהביאה להקפצתם למקומות גבוהים, מעל ראשיהם של אנשים שצמחו במערכת הפוליטית. ההבדל בין התקופות בולט בעיקר בתחומי עיסוקם של המוצנחים – פעם בעיקר אנשי צבא ואילו היום בעיקר עיתונאים.

אפשר לתלות זאת בכמה גורמים: פעם הצבא היה הגורם הקונצנזואלי ביותר בחברה הישראלית, ולכן גיבוריו היו המחוזרים; התקשורת ככלל אולי אינה קונצנזואלית כל-כך, אבל כמה מאנשיה נהנים ממילא ממעמד סלבריטאי גבוה, והם מבקשים לנצל זאת בעולם הפוליטי. כך, באופן פרדוקסלי, נהנים אנשי התקשורת המבקשים להגיע לפוליטיקה ממצב שבו הם ביקרו קודם בחריפות את עמיתיהם משאר התחומים, בעוד הם עצמם זכו למעמד חסין יחסית.

שנית, כמו שאומר אורבך, התקשורת היא תחום שאנשיו, במיוחד הבכירים והמתמידים שבהם, הם ממילא אנשים העוסקים בבעיות החברה, בעלי יצר לתיקונה וביטחון עצמי רב לגבי הדרכים הנכונות לתיקון. כך, באופן טבעי, אלה מהם שמחפשים קריירה שנייה מחפשים אותה דווקא בפוליטיקה. המצב הקשה של עולם התקשורת עצמו רק מוסיף בהקשר זה לרצון לחפש חלופה מקצועית. גם בעניין זה יש לאורבך מה לומר בכנות: "במובן מסוים, הכנסת הפכה אופציה לקריירה שנייה לעיתונאים בכירים שמתוסכלים משום שהם לא באמת משפיעים".

בהקשר זה כדאי לזכור נתון נוסף: אחת הסיבות הלא מדוברות שגרמו דווקא לאנשי צבא לחפש קריירה שנייה בפוליטיקה הייתה העובדה שהם היו בין היחידים במשק שנהנו מאפשרות לקריירה שנייה, עקב היציאה לפנסיה מוקדמת בגיל צעיר. היום מתאפשרת האפשרות הזו גם לאנשי היי-טק שעשו 'אקזיט' בגיל צעיר; לבכירים בשוק הבנקאות ובעולם הפיננסי; וגם לכוכבי תקשורת שגרפו הון לא מועט בשנות פעילותם. זה נכון במיוחד במפלגות המקיימות פריימריז ומאלצות את המועמדים להשקיע הון לא מבוטל במרוץ הפוליטי, ולא מסתמכות על ועדה מסדרת או על יו"ר שקובע בעצמו את הרשימה. מצד שני, האפשרות הזו דווקא הולכת ונסגרת לגבי בכירים בשירות הביטחוני, בשל חוקי הצינון הנוקשים שנכפו עליהם, שמביאים למצב אבסורדי שבו המערכת הפוליטית מחזרת אחרי סגן רמטכ"ל אפור יחסית כמו משה קפלינסקי, ולא אחרי רמטכ"ל פופולרי בהרבה כמו גבי אשכנזי, שעדיין חל עליו חוק הצינון התובע שלוש שנות מעבר בין קריירה צבאית לפוליטית.

יתר על כן: מכיוון שבעולם הריגושים המידיים של ימינו גם טווח הפופולריות והזיכרון הציבורי הולך ומתקצר, ייתכן מאוד שהצינון קובר לחלוטין את האופציה הפוליטית של האנשים שעליהם הוא חל. בעניין הזה, יכולים להתרחש בעתיד שני תסריטים מנוגדים שישנו שוב את התמונה: או שהכמיהה לאנשי צבא תגבר וחוקי הצינון יבוטלו, או שהרתיעה מבולמוס אנשי התקשורת תגרום לפוליטיקאים האפורים יותר לחדש יוזמות (שכבר הוזכרו ביחס ליאיר לפיד) לצינון דומה של כוכבי תקשורת, ואז מניותיהם הציבוריות של אלה גם יֵרדו.

השאלה הגדולה היא כמובן כיצד משפיעה תופעת הכוכבים על המערכת הפוליטית עצמה ועל איכויותיה. היבט אחד הוא השפעתה על האנשים שפעלו, או שחלמו לפעול, במערכת הפוליטית 'מלמטה', אנשי השטח למיניהם. ברור שהצנחת הכוכבים מתסכלת אותם. כפי שמתאר חנן קריסטל, הפרשן הפוליטי של 'קול ישראל': "אדם כמו אורי פרג' מסניף פתח-תקווה של הליכוד – מה זה עושה למוטיבציה שלו, שהוא יודע שהוא פעיל שנים במפלגה, ופתאום בא איזה סלב ומקדים אותו?" בפועל, גל הכוכבים השוטף בשבועות האחרונים את מפלגת העבודה כבר הביא לתסיסה ולקריאות מרד בקרב פעילי מחוזות שנים, כמו הקיבוצים, העולים והערבים, החוששים להידחק.

כאמור, לא מדובר רק בפגיעה במוטיבציה, אלא בתהליך שאולי יביא בסופו של דבר לבלימת גלי המוצנחים באמצעות הצעות חוק שיצדיקו צינון לכוכבי תקשורת ולאישים אחרים, בטענה שהחלטותיהם המקצועיות עלולות להיות מושפעות משאיפות פוליטיות עתידיות. אגב, במפלגות שבהן הבחירה הסופית נעשית בפריימריז ולא בהצנחות כמו אצל יאיר לפיד או אביגדור ליברמן, ייתכן מצב שבו השטח ידחה בכל זאת חלק מהכוכבים. קריסטל: "זה קרה בשעתו לעוזי דיין ולאסף חפץ בליכוד, למרות שביבי תמך בהם, וזה יכול לקרות הפעם גם במפלגת העבודה, למשל אם עמיר פרץ יסמן מישהו באיקס".

קריסטל מדגיש שעצם השאלה מדוע כוכבים מעדיפים מפלגה אחת ולא אחרת קשורה לא רק בעמדותיהם, אלא גם בחוקי ההיצע והביקוש הפוליטי: "אריאל שרון הלך בשעתו לליכוד ולא למערך לאו-דווקא בגלל עמדותיו, אלא בעיקר מפני שהמערך כבר היה מלא בגנרלים, וממילא הביקוש היה נמוך. גם היום, הביקוש הגדול לכוכבים הוא במפלגות שמספר המנדטים שלהן כרגע נמוך, אבל הצפי גבוה יותר. זה היה נכון לליכוד בקדנציה האחרונה, שזינק מ-12 מנדטים ל-27, ואכן היה אז גל גדול של מצטרפים, כמו משה יעלון ועוזי דיין, וחזרה של דן מרידור ובני בגין, וזה נכון כיום למפלגת העבודה, שלא במקרה היא המפלגה המחוזרת ביותר על-ידי הכוכבים". הליכוד, לעומתה, הוא מפלגה שכיום כמעט חסומה לכוכבים, משום שכמעט כל הח"כים המכהנים מתכוונים להתמודד, ומן המקום ה-21 ומטה הרשימה משוריינת לנציגי מחוזות, שבהם הסיכוי לכוכב נמוך יחסית.

ח"כ זאב אלקין, יו"ר סיעת הליכוד: "העובדה שמספר הקולות שדרושים כדי להכניס ח"כ במחוז הוא נמוך בהרבה מאשר ברשימה הארצית נותנת יתרון למועמד שאולי בציבור הרחב הוא אלמוני, אבל הוא מוכר בשטח המפלגתי. כך גבר דני דנון על טל ברודי במחוז השרון של הליכוד בבחירות הקודמות".

מהבחינה הציבורית הרחבה, ברור שהצנחתם של כוכבים מגבירה את יתרונה האלקטורלי של המפלגה שאליה הצטרפו. זו מלכתחילה הסיבה שבגינה המפלגות מחזרת אחרי כוכבים, למרות דחיקתם של פעילים ותיקים. אלקין מודה בהקשר זה שהעובדה שסיעתו לא צפויה להכניס כוכבים ברשימתה הקרובה עלולה לפגוע בה במידה מסוימת, "אבל אני מקווה שלכוכבים שהצטרפו אלינו בפעם הקודמת כמו יעלון, או בגין ומרידור, יש עדיין כוח משיכה חזק".

מצד שני, ייתכן שעצם 'תרבות הכוכבים', ההתמקדות בפן האישי והריגושים שהיא מספקת, מביסה בסופו של דבר את אנשיה. שהרי בעידן של ריגושים קצרי טווח, האיש שנכנס זה עתה עטוף אבק כוכבים עלול לקבל תוך זמן קצר את דימויה האפרורי של המערכת הפוליטית, ובקדנציה הבאה הקהל הגחמני עלול כבר לחפש כוכב מרגש חדש. אם להתבונן בקדנציות האחרונות, זה אכן קרה ללא מעט אנשים, שנפלטו מהמערכת כעבור קדנציה או שתיים – מרמטכ"ל לשעבר כמו אמנון ליפקין-שחק, ועד אנשים שאמנם טרם הודיעו על תוכניותיהם אבל זוהרם הועם מאוד, כמו פרופ' אבישי ברוורמן או העיתונאי דניאל בן-סימון.

יתר על כן: פרופ' תמר הרמן, סגנית הנשיאה לעניינים אקדמיים (תפקיד המקביל לרקטור) באוניברסיטה הפתוחה ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, המתמחה במעמד המערכת הפוליטית בישראל, גורסת שתופעת הכוכבים אולי תורמת למפלגות, אבל מהווה עדות לצניחת מעמדה של הפוליטיקה בכלל: "יכול להיות שהם יתרמו כל אחד למפלגה שבה הוא נבחר, ואולי אפילו לעלייה בשיעור ההצבעה הכללי של הציבור, אבל בשורה התחתונה זה עדיין מצב בעייתי. זו ההוכחה האולטימטיבית שהפוליטיקה לא נתפשת כפרופסיה, אלא כמשהו ש'כל אחד יכול' לעשות. הרי אף אחד מאיתנו לא היה חושב ללכת לרופא שזה עתה הוצנח למקצועו משום שהוא כוכב תקשורת. אם פעם המוצנחים היו גנרלים, ועוד יכולנו לחשוב שהם מביאים איתם איזה ערך מוסף של ניסיון ביצועי וניהולי של מערכות גדולות, לגבי אנשי התקשורת ברור שאי-אפשר לטעון כך, וזה נכון אפילו לגבי מנהיגי המחאה החברתית, שכל ניסיונם הציבורי מתמצה בעובדה שהצליחו להרים חודשיים של הפגנות.

"צריך להבין שהפוליטיקה היא מקצוע. היא תחום שצריך ללמוד אותו, לעבור בו שלבים שונים של הכשרה וניסיון ולא 'לצנוח' אליו מלמעלה. הדוגמה הטובה ביותר היא הפוליטיקאים האנגלים, שמגיעים מעבודה בסניפים ובמחוזות, ורק אז נכנסים למערכת הארצית. נכון שלפעמים יש גם יוצאי דופן, כמו חברת הכנסת אורלי לוי 'מ'ישראל ביתנו', שהגיעה על תקן דוגמנית ובמהלך הקדנציה עשתה עבודה אפורה ורצינית. שלי יחימוביץ' לא מפריכה את התזה העקרונית, מכיוון שעוד כעיתונאית היא התמחתה בתחום שאותו שאפה לקדם בפוליטיקה. כך יהיה גם אם מישהי כמו קרן נויבך תרוץ לפוליטיקה. אבל העיתונאים שלא התמחו בתחום מסוים לא מביאים איתם לפוליטיקה ניסיון, אלא רק את שמם".

הוויכוח בעניין זה בין הפוליטיקאים עצמם נובע כמובן מהעמדה שממנה מדבר כל אחד מהם. כך, למשל, ח"כ זבולון אורלב, שעבר מסלול ארוך בדרך לצמרת, מחזק את הכיוון שהציגה הרמן: "הניסיון מוכיח שהסלבס שהצליחו להיכנס לפוליטיקה לא ממש הוכיחו את עצמם – החל מפנינה רוזנבלום וכלה בעיתונאים מפורסמים. יש אנשים שגם בתום קדנציה עוד לא מסוגלים למצוא את החדר שלהם בבניין הכנסת, שלא לדבר על התמצאות בתקנון. לכן הייתי מצפה שגם הציבור יבין שעבודה פרלמנטרית וממשלתית היא עניין רציני, ויעניק משקל לרקורד של פעילות ולא רק למידת הפרסום". לעומתו, אומר אורבך, שהגיע לכנסת ככוכב תקשורת: "מדברים יותר מדי על הקושי של הכוכבים 'להתמצא בתקנון'. קודם כול, מדובר במשימה שאדם אינטליגנטי מסוגל להבין ולהתמצא בה בתוך חודשיים, וחוץ מזה, יש לי תחושה ש'מומחי התקנון' למיניהם מבזבזים יותר מדי אנרגיה על 'מלחמות תקנון', ולפעמים אפילו על הצעות חוק בלתי חשובות, רק כדי שיירשמו כשיאני חוקים".

בהקשר זה מציין קריסטל את הנורמה שהייתה נהוגה בעבר במפלגת העבודה, ולפיה לח"כים חדשים, במיוחד אלה שלא הגיעו מהשדה הפוליטי, הוצמד חונך מיומן - עורך הדין גיורא עיני, יועץ פוליטי ומשפטי משופשף - שהאיר את דרכם בנבכי התקנון ותככי הפרלמנט. הרמן, לעומת זאת, סבורה ש'קורסי חניכה' מהסוג הזה הם בדיוק ההוכחה לכך שהנזקקים להם לא צריכים להגיע מלכתחילה לכנסת: "יש היום 'קורסי חניכה' מזורזים כאלה לח"כים החדשים, ושם מתגלה שלרבים מהם חסרים מושגים בסיסיים לא רק על תקנון הכנסת, אלא על מהות המערכת הפוליטית והחיים הדמוקרטיים".

מכל מקום, נראה שבעניין יכולת ההשתלבות יש הרבה משמעות לתחום שממנו הגיע הכוכב: אם מדובר באנשים שבאו מתחומי עשייה שונים (צבא, כלכלה וכדומה), הרי הניסיון שהם מביאים איתם הוא בוודאי בעל-ערך גם לעשייה פוליטית, בהנחה שאמנם, כאנשים אינטליגנטים, הם מצליחים ללמוד את כלליה במהירות. מצד שני, המוצנחים מהסוג הזה גם נוטים להשתעמם מתפקידים שאין בהם עשייה, ולכן נוטים לפרוש מהר מהחיים הפוליטיים במקרה שלא קיבלו אחריות ביצועית בממשלה, או אפילו כשהתיק שקיבלו איננו מספיק בכיר ומשמעותי לטעמם.

לעומתם, מי שבאו מתחומי מחשבה ומלל, כמו אנשי אקדמיה ותקשורת, נבהלים פחות מהסתפקות בפעילות פרלמנטרית, אבל נתונים למכשלת הסתגלות מסוג אחר. כפי שאומר אורבך: "התקשורת היא מקצוע אינדיבידואלי מאוד, כמעט רומנטי במידת האינדיבידואליות שלו. העיתונאי הוא פרש בודד שמפלס את דרכו הציבורית על גבי האמת הפרטית שלו. בכנסת צריך להיפרד מהרומנטיקה הזו. העבודה הפוליטית, גם בעידן הנוכחי, היא עבודת צוות. לא תוכל להצליח אם לא תקבל על עצמך את עול המשמעת הסיעתית, לפחות כל עוד לא מדובר בבגידה בנושא הקרוב ביותר ללבך. הפשרות שמתחייבות הן לא דבר פשוט לאנשים שהתרגלו לבטא רק את האמת הפנימית שלהם". אלקין מציין עוד חיסרון פוטנציאלי לכוכבים בפוליטיקה: השחצנות. "הניסיון הוא חשוב, אבל אדם אינטליגנטי בהחלט יכול ללמוד את 'כללי המשחק' די מהר. ואז המבחן הוא עצם הנכונות ללמוד. לפעמים הסלבריטאים באים עם תחושת גאווה שאין להם מה וממי ללמוד, ונכשלים".

לכן השורה התחתונה היא שההצלחה במעבר מכוכבות חוץ-פוליטית להצלחה פוליטית תלויה יותר מכול באישיותו של האדם עצמו, ולא בתחום שממנו בא או במפלגה שאליה נכנס. כדוגמה אופטימלית למעבר מוצלח כזה מציינים רבים מהמועמדים את שלי יחימוביץ', שהביאה איתה מצד אחד אבק כוכבים ודעתנות של איש תקשורת, ומצד שני לא היססה לעבוד בחריצות, לעסוק בהצעות חוק בנושאים אפורים ולכרות בריתות, וממילא פשרות, גם עם יריבים פוליטיים.

מעבר לכך, ההנחה הרווחת היא שברמה המפלגתית חשוב במיוחד התמהיל הנכון בין כוכבים שתורמים לאפיל האלקטורלי של המפלגה, ואולי גם ניסיון עשייה בתחומים אחרים, לאלה שעשו את כל הדרך הקשה מלמטה ומכירים את הקרביים של המערכת הפוליטית. מבחינה זו, אומר קריסטל, התמהיל המצטייר למפלגת העבודה בבחירות הקרובות אינו מבשר טובות: "נראה ששם הופר האיזון לטובת הכוכבים, וזה מצב לא בריא. נראה שזה קרה מפני שהיו"ר עצמה היא כוכבת מוצנחת מלפני כמה שנים, והדנ"א האישי שלה הולך ומשנה את הדנ"א של המפלגה. העובדה הזו, יחד עם הציפייה לקבל תוספת עצומה של מנדטים, מביאה למפלגת העבודה יותר מדי כוכבים, וזה לא בהכרח לטובתה".