היא קנתה את עולמה כגברת הראשונה של העיתונות העברית ונמנתה עם העיתונאיות הראשונות שקולה נשמע במרחב הציבורי.
בעשור למותה של חנה זמר, מי שהייתה העורכת המיתולוגית של "דבר", עליו השלום, קשה למצוא עיתונאית ישראלית מסוגה, שמסוגלת להיכנס לנעליה הגדולות. כי זמר הייתה פורצת-דר
ך נועזת לעולם הפרינט, כפי ששום עיתונאית ישראלית אחרת לא הצליחה לפרוץ.
ב"בייבי" שלה, "דבר" לשעבר, היא חוללה ממש את הבלתי-יאומן. השיעמומון הירחמיאלי והמונוטוני עד לזמנה, הפך בזכותה לעיתון עם צבע, תרתי-משמע - מהפך אמיתי, ש"דבר" לא ידע לפניה: כותרות נועזות וסיפורים תוססים, בצד מסגרות אדומות, שהחליפו את צבען השמרני השחור.
יוזמה נחשונית
חנה זמר הייתה גם העורכת שהוכיחה לכל שלא רק הגבר יכול. היא מילאה שורה של שליחויות עיתונאיות, שזוהו קודם לכן כמונופול הגברי: מכתבת פרלמנטרית, דרך כתבת מדינית ופובליציסטית פוליטית, ועד לעורכת ממעלה ראשונה במרוצת שני עשורים תמימים. גם כפמיניסטית הייתה חנה זמר פורצת-דרך לשמה. בעיתונות העברית היא הייתה נחשונית כשהעזה למנות בעיתונה כתבת צבאית - תחום שהיה נעול עד אז על גברים.
מסגור לפתוח
לא פחות באה לידי ביטוי פריצת הדרך שלה בהפיכתו של "דבר" לעיתון פתוח לכל. מעיתון דוגמטי, שמרני וסגור - כשופרה הרשמי של הסתדרות העוברים והבלתי-רשמי של מפלגת העבודה - הוא נפתח בזכותה לקשת רחבה של דעות.
חופש הביטוי הפך אצלה לסיסמה מקודשת ובכך היא שנינתה את דמותו של "דבר" מן הקצה אל הקצה.
את צעדי הראשונים בעיתונות הכתובה הייתה לי הזכות לעשות ב"דבר". היה זה בשנות השישים של המאה החולפת, בעת לימודי באוניברסיטה העברית. הוזמנתי אז, כעורך המשנה של "רמזור", ביטאון המשמרת הצעירה של מפא"י, לערוך את המוסף לעובד האקדמאי, שהופיע באותם ימים ב"דבר" כירחון. הנה כי כן, גם בשבילי הקטן, הייתה זו פריצת-דרך ראשונה לעיתונות הכתובה.
