קנז הקדים להניח את עטו <br>

הוצאת "עם עובד" שגתה כאשר הבליטה את ייחודו של יהושע קנז על דש שני כרכי הסיפורים הקצרים האחרונים שלו, "שירת המקהלה" (עם עובד/ספריה לעם 2013, 159 ע') וזה שנדפס לפניו, "דירה עם כניסה בחצר" (2008), בנימוק זהה שהוא גם מעורפל וגם בלתי מועיל להנהרת הסיפורים עצמם. את סיפורי "דירה עם כניסה לחצר" שיבחה בזכות "הכתיבה המאופקת והמדויקת, האופיינית ליהושע קנז", ואת סיפורי הקובץ הנוכחי - בזכות "הדיוק הרב בלשונו של קנז והאיפוק בתיאור ההתרחשויות ובשרטוט הדמויות והמצבים".

הקורא היה נשכר יותר, אילו שיבחה ההוצאה את קנז על בחירת נושאים שבאמצעותם יכול היה לבטא את מחאתו נגד שכיחות הזדון, הרשעות והכיעור מול מיעוט החסד, הנדיבות והיופי בחיים, ועל האופן שביטא את מחאתו זו מבלי למעוד באמירה פלקאטית ודידקטית של ביקורתו על החברה האנושית.

סיפורים דו-שכבתיים

הסיפור המתאים ביותר בקובץ החדש להדגמת ייחודו של קנז בבחירת הנושא הוא ללא ספק הסיפור "מי ראה את קים", שהוא אחד מחמשת הסיפורים המוקדמים של קנז, שגאל קובץ זה מן הנשייה בכתבי עת נשכחים. בסיפור קצר זה אפשר היה באמת להתאהב בקלות כשפורסם לראשונה בשנת 1962 בכתב העת היוקרתי "גזית". ראשית, כי הסיפור המתרחש בפריז הביא אז לקורא הישראלי ניחוח של אירופה, ובכך חרג מנטייתם של סופרי התקופה לכתוב על גיבורים ועל אירועים מקומיים. אך חשובה מכך היא הסיבה הנוספת שהאהיבה אז את הסיפור: הוא הובן בלי קושי היות שקנז הניח בו במישור אחד, החיצוני והגלוי של העלילה, גם את סיפור המעשה וגם את הביקורת החברתית על אדישותם של בני אדם למצוקתו של הסובל והחלש (לא רק הרעֵב, כמו קים בסיפור הזה, אלא גם הבודד, הזקן, החולה, הנכה, המנודה ומטורף הדעת, שעליהם כתב בסיפוריו האחרים).

לעומת זאת, לא זכו אז מאמציו של קנז להניב תוצאה מספיק טובה כשניסה להוסיף רובד נוסף, פנימי וסמוי, לעלילות של ארבעת הסיפורים המוקדמים האחרים, שגם אותם כינס לראשונה בקובץ הצנום הזה. בסיפורים "כלב נאמן" ו"שנת אור אחת" קנז כמעט והצליח במשימת ההוספה של רובד פנימי לרובד החיצוני, אך נכשל באי-יכולת להדק בין שני הרבדים בסיפורים "סונט אחד" ו"ענבים מגניגר". איזכורם של סארטר ושל מחבר סונט 113, יואכים די בלה, בן המאה ה-16, שהגיע הרבה לפני סארטר להכרה ש"כל יִלּוֹד עשוי לכיליון", אינו מסביר את התנהגותו התמהונית של ר', גיבור הסיפור "סונט אחד". וכל העניין שאפשר למצוא בסיפור "ענבים מגניגר", המספר על האירועים בטיול שנתי של כיתה מהתיכון, הוא בזיהוי העיצוב הראשון של שניים מהבולטים בחברת הכיתה, רחל הימן ואלי שפירא, שלהם העניק קנז נוכחות ברורה יותר בעלילה מקיפה יותר שכתב על אותה כיתה מהמושבה בנובלה "בין לילה ובין שחר".

לעומת זאת, בשלב בשלות מאוחר יותר בכתיבתו, הצליח קנז לצרף זה לזה את שתי השכבות של העלילה - החיצונית והפנימית - הן בסיפורי "מומנט מוזיקלי" (1980) והן בטובים יותר מבין סיפוריו הקצרים בשני הקבצים האחרונים. וכדי להוכיח זאת, נתעכב על שלושה מבין חמשת הסיפורים החדשים בקובץ הנוכחי, שבהם מימש קנז בשלמות את התופעה הדו-שכבתית בבניית עלילת הסיפור, המתבטאת בהצפנת ההצדקה לאירועי העלילה החיצונית בעלילה הפנימית של הסיפור, גם אם זו לפעמים רק מרומזת וכמעט תמיד פחות מפורשת מהעלילה החיצונית.

"האורחת"

כוחו של הסיפור "האורחת" אינו באירועיה השגרתיים של העלילה החיצונית - המספרת על נסיעה של ילד בן שתים-עשרה עם אביו לסביבות הכינרת בחברת אנשים ממשפחה דתית שלא הכיר קודם לכן - אלא באירוע המרומז בעלילה הפנימית המתרחש בהדרגה בנפשו של הילד במהלך נסיעה זו.

אף שהילד בן השתים-עשרה לא אהב טיולים, "גם לא במסגרת בית-הספר או תנועת הנוער", התעקש אביו משום מה לצרפו לנסיעה, שהיה אמור לבצע במסגרת עבודתו לאזור הכינרת. וכדי לקבל את הסכמת בנו, הבטיח לו שיאכלו ארוחת צהריים באחד הכפרים הדרוזיים.

במכונית פגש הילד לראשונה את הנוסעים האחרים. המשפחה הדתית כללה את עמיתו של אביו ממקום העבודה, את בנו בן החמש-עשרה וקרובת משפחה, גרושה מאוסטריה שהתארחה אצלם. בנסיעה הזו נחשף הילד, גיבור הסיפור התמים, להיבט בחיי המבוגרים שלא הכיר עד אז, קצת על-ידי שצפה בהתנהגותה של האורחת וקלט בעצמו את מאמציה לשאת חן בעיני אביו, וקצת בעזרת מה שהסביר לו הנער הדתי על המתרחש במכונית בין האורחת ובין אביו ועל מה שמתרחש לו במיטתו בלילות בהשפעת האורחת הזו המתארחת בדירתם.

החשיפה הזו היא דורסנית לגבי הילד, כי במהלכה התוודע לראשונה לכוחו של האֶרוֹס ולשקרים שבאמצעותם מחפים המבוגרים על חמדנותם המינית. אל הבית ישוב הילד מהטיול הזה לא כל כך מאוכזב מזה שאביו לא קיים את הבטחתו שיאכלו ארוחה בכפר דרוזי, אלא מכך שאביו שיקר לו וצירפו ל"טיול" רק כדי להסוות מאמו את בגידתו בה עם האורחת.

הסיפור הזה יזכיר לנאמנים מבין קוראיו של קנז את הטובים מבין סיפורי "מומנט מוזיקלי" שעסקו בנושא הזה, והם "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ו"סודו של הנריק". ומי שירחיק ל"ספר הדקדוק הפנימי" (1991) של דוד גרוסמן, ימצא גם בו נגיעה מעניינת במשבר החשיפה הבלתי נמנעת של ילד לעוצמת גילוייה המכוערים של התאווה המינית בחייהם של המבוגרים, חשיפה המעבירה אותו בבת-אחת מהתובנות התמימות שהיו לו כילד לתובנות המפוכחות של נער מתבגר.

"מותו של הוגו"

סיפור זה מצטייר בתחילתו כסיפור בלשי, אך בהמשכו הוא מקבל את זהותו האמיתית כסיפור המגלה זיקה לקפקא ולפילוסופיה הקיומית, המעלה לבירור את השאלה הבאה: האם הספרות, זו שמציעה רעיונות לתיקון האדם ולשיפור החברה, אכן משפיעה על החיים, או שמא לשווא היא מייחסת לעצמה את יכולת ההשפעה הזו?

כאמור, בשכבה החיצונית מתפתח סיפור מעשה כסיפור בלשי, אחרי שאחד מעובדי "אירופה קרדיט", הוגו, ניסח בעצמו מודעת אבל, שבה הודיע על פטירתו, וגם תלה אותה על דלת הכניסה של החברה. עמיתיו של הוגו במקום העבודה והבוס של החברה מסרבים להאמין לנאמר במודעה. אחרי בילוש הם אכן מגיעים אל "הנפטר", ומגלים שהוא מסתגר בדירת דודתו האלמנה ומבקש שיניחו לו למות.

סיבה אחת להחלטת הוגו לפרוש מהחיים נמסרת לנו מפי המורה גלבוע, שהוגו שמר על הקשר איתו גם שנים אחרי שסיים ללמוד מפיו ספרות ותנ"ך. המורה גלבוע תמה לא רק על הרכיב הלועזי ("קרדיט") בשם של מקום העבודה שבו הועסק הוגו, אלא גם על כך ש"בחורים שלמדו בבתי-ספר סוציאליסטיים מלווים היום בריבית קצוצה" (ע' 64). טענה זו של המורה גלבוע מתיישבת היטב עם העובדה שסיפקה כרמלה, עובדת הניקיון ב"אירופה קרדיט", לפיה התנגדותו של הוגו, חניכו של גלבוע מבית הספר הסוציאליסטי, למעשיהם של המתנחלים, גרמה לניתוק בינו ובין חברו הטוב יואב, אחרי שיואב הפך לדתי ולמתנחל (56).

אחרי שהתברר לנו כי הוגו לא רק למד בבית ספר סוציאליסטי, אלא גם נשאר נאמן למשנת מורו לספרות ולתנ"ך שם, אפשר להבין מדוע מאס במקום עבודה שרווחיו מופקים ממתן הלוואות בריבית קצוצה. חברה מסוגה של "אירופה קרדיט" אינה רק סותרת בעצם קיומה את הערכים ההומניסטיים והמוסריים שספג בשיעורי הספרות והתנ"ך אצל גלבוע, אלא היא גם עסק קפיטליסטי המייצג יותר מכל את השינוי שהתרחש בערכיה של החברה הישראלית. חלוצי העליות קיוו בעבר לכונן בארץ ישראל חברה שוויונית, וגם בשנותיה הראשונות של המדינה עדיין חונכו התלמידים לאורו של החזון הזה. אך מאוחר יותר נזנח החזון, והתפתחה סגידה למתעשרים מסוגו של הבוס של "אירופה קרדיט", אשר צבר ממון רב ממתן הלוואות בריבית קצוצה לנזקקים.

בהגיע המשלחת הקטנה מ"אירופה קרדיט" אל בית האלמנה, שבדירתה הסתגר והסתתר הוגו, דפדף הבוס בספר שמצא שם על השולחן ליד הספה שעליה שכב הוגו. היה זה "הגלגול", סיפורו האוונגרדי-אבסורדי של קפקא "על אדם שקם בבוקר וגילה שהפך לג'וק". הבוס העביר במיאוס את הספר לאחד מעובדיו בתוספת ההערה הבאה: "זה מה שיוצא לכם מהספרים האלה שאתם קוראים...ותראה אותו (את הוגו), תראה מה נהיה ממנו - ג'וק...צריך להעיר אותו מהחלום הזה" (72-71).

העלילה החיצונית מסתיימת בהתפרצות של הוגו כלפי הבוס והנִלווים אליו מעובדי "אירופה קרדיט": "תסתלקו מפה! נמאסתם עלי, אני לא יכול יותר! אתם מגעילים אותי! אני רוצה למות בשקט!". אך מקורה של התפרצות זו הוא בעלילה הפנימית, ביאושו של הוגו, תלמידו לספרות ולתנ"ך של המורה גלבוע מביה"ס הסוציאליסטי, אשר בחר לפרוש מחברת "אירופה קרדיט" הקפיטליסטית קצת לפני שגם הוא עצמו יהפוך בה לג'וק, לרמש שכל מעייניו הינם רק בצרכים הגשמיים הדרושים לקיומו.

התפרצותו של הוגו במעמד הזה, המתרחשת בעלילה החיצונית-חושית של הסיפור, מקורה בייאוש שהתגבש ברובד הנפשי שלו, בעלילה הפנימית והנסתרת של הסיפור. זו מבטאת את המסקנה שגמלה שם בסתר אצלו, שאם אין האנושות מאזינה לאזהרות סופרים מסוגו של קפקא - אזי באמת מוטב למות לפני המועד שבו יגלו בני אנוש להפתעתם בוקר אחד, שאיבדו את צלמם האנושי והפכו לג'וקים.

"ההזדמנות האחרונה"

היפה והעמוק מבחינה רעיונית מבין סיפורי הקובץ, הן בזכות נושאו והן בזכות המבנה הדו-שכבתי של עלילתו, הוא בעיני הסיפור "ההזדמנות האחרונה", שבו מסופר מה קורה לרגש האהבה הטבעי והזך, כשהוא יוצא מהרשות האינטימית של הפרט ומתגלגל ברשות הרבים הרכלנית של החברה.

ברובד העלילה החיצונית, מפתיע יום אחד מלצר את אחד הלקוחות הקבועים של בית-הקפה בבקשתו, שיֵאות להעמיד לרשותו את דירתו, דירת רווק, למשך שעה כדי לקיים בה פגישה עם בחורה, בנימוק: שעבורו זו ההזדמנות האחרונה לאהבה עם "מישהי נהדרת". בהמשך יתברר, שהמלצר עירב בבקשתו נימוק אמיתי (כגון: "אין לנו איפה להיות לבד באופן מכובד") עם השקר שאינו יכול לקיים את הפגישה עם הבחורה בדירתו, משום שהוא גבר נשוי.

השאלות שמציג למלצר בעל הדירה, שהוא "המספר" של העלילה, מעידות לא רק על היסוסיו לפני שהסכים להיעתר לבקשה, אלא גם על הפירוש המשוער שנתן במחשבתו לטיבה של פגישת האוהבים שתתקיים בדירתו. לוּ האמין בהגינותה, לא היה מרכל עליה באוזני ידידיו בארוחה שהיה מוזמן אליה באותו ערב. מרגע ששיתף אותם במידע על מה שמתרחש בדירתו במקביל לארוחתם, הוסבה מיד השיחה של שאר הסועדים להשערה, כי מדובר בפגישת זימה של "ברנש מפוקפק" עם בחורה מופקרת, שהרי "הכל יודעים לָמה נכנסת כַּלה לחוּפָּה". ואכן אחת הסועדות שיערה מיד "בשמץ מרירות" שמדובר במעשה של בגידה, היות שלמלצר ודאי "יש אישה שמחכה לו שישוב הביתה...אולי גם ילדים". וסועדת אחרת לא החמיצה את ההזדמנות להצטייר כנאורה מהמתחסדת ואמרה: "מה כל העניין? זה הרי קורה בכל בית שני בעיר".

כישלון בפתיחת דלת-הדירה של "המספר" מהפכת את עלילת הסיפור וכמובן ממוטטת את ההשערות הזנותיות שייחסו הסועדים למפגש של המלצר עם הבחורה. מראהו של המלצר - שהמארחת הזדרזה, כמובן, להזמין אותו ואת הבחורה שבחברתו להצטרף לאורחיה הסקרניים, אך עלה לבדו - לא היה כלל של "ברנש מפוקפק" שנערך למפגש זימה מזדמן עם בחורה מופקרת: "הוא נכנס לחדר, לבוש יפה, מגולח למשעי, כמעט חתן בחופתו", ובפיו הסבר לסירובה של הבחורה לעלות לדירת המארחת: "אל תכריחו אותה, היא בחורה עדינה, בבקשה, אל תלחצו עליה".

ואכן, התברר למארחת שירדה לשכנע את הבחורה לעלות לדירתה, כי הבחורה אינה דומה כלל, לא בהופעתה ולא בהתנהגותה, לדמות שציירו לעצמם אורחיה בשיחת הרכילות שלהם. במקום בחורה זולה ומופקרת, פגשה המארחת בחורה יפה מאוד, אך גם עדינה וביישנית ביותר, יושבת מבוישת על הספסל בשדֵרה, כי ללא ספק שיערה אלו מחשבות ייחסו הסועדים לפגישתה עם המלצר. משום כך הצדיקה המארחת בשובה אל אורחיה את סירובה של הבחורה להצטרף אליהם, ועם זאת הוסיפה הערה שרמזה על אי-שביעות רצון מהחיבור בין הבחורה ובין המלצר: "הם זוג מוזר, אבל הם נחמדים יחד".

הערה אחרונה

מאחר שלמפתח שלא פתח לזוג את דלת הדירה של "המספר", הועיד קנז תפקיד מרכזי ביצירת הפואנטה בסיפור הזה, ראוי שיוקדש גם לו הסבר המתאים לעובדות החדשות שנודעו לנו על "הזוג המוזר". המלצר אומנם התאמץ להופיע לפגישה במיטבו כ"חתן בחופתו" ובאמת גםהתכוון לפגוש את הבחורה "באופן מכובד". אך ספק אם הרגיש שהוא ראוי לבחורה היפה, העדינה והביישנית, שהגורל העניק לו הזדמנות נדירה לפגוש אחת כמוה. לא במקרה הרגיש מראש שפגישה זו היא "ההזדמנות האחרונה" שתהיה לו איתה. הוא בן 38 ומבוגר ממנה, ועדיין מתגורר עם אמו ועם שתי אחיותיו, כי אינו מצליח להתמיד במקום עבודה אחד. ולכן, בהחלט ייתכן - וכאן אנו כבר נמצאים ברובד הפנימי של העלילה - שבמקום לפתוח במפתח את הדלת של דירת "המספר", החליט שפגישה של בחור מסוגו עם בחורה כזו ועוד בדירה שאינה באמת שלו, ממילא לא תהיה פגישה מכובדת. ולכן, כשעמד מול הדלת, לא משך אותה בידית אליו, כפי שהורה לו "המספר" לעשות כשמסר לו את מפתח דירתו, אלא העדיף להעמיד פנים שהמפתח אינו פותח את הדלת.

ואכן, כשהציע "המספר", אחרי שנתגלה קלונו כרכלן, למלצר ולבחורה לקבל את הדירה שלו לזמן בלתי מוגבל באותו לילה, "געה המלצר בבכי" במקום לקבל בשמחה את ההצעה. ואף שהבחורה התאמצה להשקיט את בכיו, וגם פנתה אליו בכינוי החיבה "נשמה", הייתה תגובתה נחרצת, כשניסה לאמץ אותה "חזק אל לבו" ברגע הפרידה: "בכוח מפתיע, הדפה אותו והשתחררה באחת מאחיזתו", ומיד נבלעה בחדר המדרגות של הבניין שבו התגוררה.

דומה שבה-בעת הדפה הבחורה מעצמה לא רק את המלצר, אלא גם את "המספר", שהשחיר בחשדותיו המכוערים את כוונותיה אשר היו צחורות וחפות מרבב של זוהמה וזוֹלוּת, כשנאותה להיפגש עם המלצר בדירה, אחרי שהאמינה כי זוהי דירתו של המחזר אחריה. ומאחר ש"המספר" הציע את מיטתו ב"סדינים נקיים", כשהעמיד את דירתו לקיום הפגישה של השניים, כי ייחס מה שייחס לפגישתם והיה בטוח שמיטתו "תשמש את האורחים הצעירים" ובה תתממש "האהבה הגדולה" שלהם. לכן, בהיכנסו לדירתו, דימה שהוא מריח בה "ריח זרים", אשר הוסיף "לרחף בחלל הדירה, כמו עוף שחור גדול פרש עליה את כנפיו".

רמתם של שלושת הסיפורים הדו-שכבתיים האלה ותרומתם החשובה לסיפורת העברית הנכתבת בדור הנוכחי, מצדיקה לומר את הדברים הבאים על קנז: הקובץ הזה משקף את העובדה העגומה, שיהושע קנז מקדיש כיום את מירב זמנו למלאכת התרגום מן הספרות הצרפתית במקום לשקוד על כתיבת היצירות של עצמו. דומה שהזדרז מדי, ממש כמו גיבור הסיפור "מותו של הוגו", לפרוש מהכתיבה ולהביא בכך להקדמת מותו הספרותי, בעוד שהחברה הישראלית זקוקה, ממש זקוקה, לסופר כמוהו ולמחאתו נגד שכיחות הזדון, הרשעות והכיעור מול מיעוט החסד, הנדיבות והיופי בחייה.